הדרך מהאוזניים למוח מתארכת ככל שהזמן עובר

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 27 לאוגוסט 2015.

לפניכם סיפורה של מ', רופאה בבית חולים שכתבה כדי לספר לנו על התנאים הקשים והמייגעים של רופאים בהתמחות, עד כדי כך שאין להם לעיתים זמן לשתות ולאכול:

"אני זוכרת תורנות מהסטאז'. סביב שלוש או ארבע לפנות בוקר שמתי לב שבעצם לא שתיתי מאז שיצאתי מהבית, אז הלכתי לשתות. בערך שעה אחר כך הלכתי לשירותים (כן, בפעם הראשונה מאז שיצאתי מהבית – אם הייתי המטופלת של עצמי כבר מזמן הייתי דואגת בגלל זה).

בשבע בבוקר כבר התחילו להגיע אנשים, אז הלכתי לאכול את הסנדביץ' שקניתי לארוחת הערב, ואחד המטופלים בא לצעוק עלי כי היה לו ממש חשוב שייקחו לו דם בשנייה ההיא. רק כשהמתמחה שבדיוק הגיע אמר לי שזה בסדר, ואני לא צריכה להקשיב לצעקות, הצלחתי להבין מה הוא צעק… הדרך מהאוזניים למוח מתארכת ככל שהזמן עובר.

עם השנים למדתי לשפר את המצב – להכריח את עצמי לשתות, לאכול, ללכת לשירותים. הצעקות לא הפסיקו. לישון עוד לא למדתי – יש יותר מדי מה לעשות והמוח שלי עדיין הופך לצמר גפן בשלב מסוים, וגורם לכל דבר לקחת פי שלוש יותר זמן.

אז הסיפור שלי הוא לא יצירת מופת גדולה, אבל אני מקווה שזה יעזור. אני גם מקווה שכשיהיו לי עוד סיפורים כאלה כבר לא תצטרכו אותם. אבל זה קצת כמו לקוות שכשהילד יגדל, כבר לא יהיה צבא לשלוח אותו אליו, לא? המצב הזה נמשך כל כך הרבה זמן, ואי אפשר לראות את הסוף."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s