לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 3 לספטמבר 2015.

לפניכם סיפורו של א', המדבר בגילוי לב על אפליה בין חולים בכל הקשור למתן תרופות מרשם יקרות, ועל המערכת שמספקת רפואה טובה יותר לעשירים שידם משגת לקנות תרופות אלה באופן עצמאי:

"אני עובד במשרד הבריאות, באחד מבתי החולים הממשלתיים במרכז.

אני עובד בתחום הלוגיסטי בבית החולים, שם אני נחשף לדברים מזעזעים ומביישים מבחינתי כעובד המערכת.

אחד מהם מזעזע אותי כל פעם מחדש.

בבית המרקחת של בית החולים יש מספר תרופות שהן יקרות במיוחד.

אישור השימוש בתרופה כזו מצריך את אישור הנהלת בית החולים, כאשר בסופו של דבר זו החלטה של איש אחד – סגן מנהל בית החולים.

אני ממש לא מבין איזה שיקול דעת אמור להפעיל סגן מנהל בית החולים על מנת לאשר את התרופה לחולה המאושפז בבית החולים. ברור לי שיש שיקולים רפואיים ושאלמלא המצב היה מצדיק זאת, אף רופא לא היה מבקש את התרופה עבור חולה מלכתחילה. אז מה מנחה אותו בהחלטה מי יקבל את התרופה היקרה ומי לא?

האם זה גיל החולה? המוצא שלו? כמות הכסף שבית החולים כבר השקיע בו?… האם בית החולים לא אמור לעשות כל מאמץ אפשרי כדי להציל חיים ולטפל באנשים? מה, לא כולם שווים במערכת הבריאות?

מסתבר שממש לא, יש כאלה ששווים יותר וכאלה ששווים פחות. כמובן שמי שיכול להרשות לעצמו לקנות את התרופה עצמאית לא מגיע בכלל למצב כזה. מי שאין לו סכומים כאלה, תלוי בהחלטות של אנשים שהרבה פעמים מתחשבים יותר בשיקולים כספיים מאשר בהם, ויכולים לא לאשר את התרופה."