לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 6 לספטמבר 2015.

סיפורים רבים של אחיות ואחים הגיעו אלינו לאחרונה בתגובה לסיפורן של אחיות אחרות על העומס והדרישות הבלתי הגיוניות בעבודה. לפניכם אחד מהם – סיפורו של ישראל, אח בבית חולים, שקרא והגיב לסיפורה של אחות במחלקה פנימית:

"אני כבר מזמן הבנתי שזה לא אנושי וברחתי ממחלקות עמוסות כאלה.

זה בלתי אפשרי לעבוד ככה.

כל המשמרת מכבים שרפות. תוכנית העבודה של המשמרת משתבשת ומשתנה בכל רגע עקב בלת"מים (דברים בלתי מתוכננים).

אין לך זמן להתייחס לחולים, כי אחרים מחכים לטיפול. העבודה בלחץ יכולה להוביל לטעויות. אם אין משפחה תומכת של החולה שמעירה את תשומת לבך, החולה לא מקבל יחס ראוי מחוסר זמן.

אתה יודע איך מתחילים משמרת, אבל אתה לא יודע איך מסיימים אותה.

במשך כל המשמרת אתה במצב דרוך, ומרוב עומס אתה משאיר זנבות ובסוף המשמרת צריך לחשוב אם שכחת משהו.

בסוף, אתה מקבל ביקורת על ההספק שלך, ואומרים לך שלא עבדת לפי הדרישות של האקרדיטציה.

והכי מעצבן שזה לא מעניין אף אחד שלא הספקת לעשות את הדברים האלה בגלל העומס.

אם חלילה יקרה משהו, אתה תהיה אשם ואותך ישימו על המוקד.

אם את המדינה זה לא מעניין וההנהלה חסרת אונים אז מה, זה צריך לעניין אותי? "