אין לנו כבר כוח, לא פיזי ולא נפשי

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 15 לאוקטובר 2015.

לפניכם סיפורה של לובוב גולדשטיין, אחות שהגיעה לקצה גבול היכולת בשל העומס והמחסור באנשי צוות במקום עבודתה:

"אני עובדת מעל 15 שנים במחלקת השיקום בבית חולים. אף פעם לא היה מצב כל כך קשה כמו שהיום.

הגענו למצב שבמשמרת בוקר, שהיא הכי פעילה, עובדות 2 אחיות מוסמכות, 3 נשות כוח עזר ואחות אחראית, שבלית ברירה חייבת לנו לעזור בטיפולים בפצעים ובדברים אחרים, כי אחות אחת מופקדת על טיפול ב-18 מטופלים.

אני מאד מבינה את הרצון של קרובי המשפחה של המטופלים, שיטפלו בקרובים שלהם כמה שיותר מהר ובאיכות גבוהה. אך משפחות יקרות, תבינו גם אותנו – אין לנו כבר כוח, לא פיזי ולא נפשי. בגלל שאנו עייפים, אנחנו יכולים לפספס שינוי במצב של המטופל, או בלי כוונה לענות למשפחה בצורה לא יפה. כשהתחלתי לעבוד במחלקה, במשמרת בוקר עבדו 10-12 אנשי צוות סיעודי. לאן הגענו?

המקצוע של אחות בבית חולים פחות ופחות פופולרי בקרב צעירים. משלמים מעט, צריך לעבוד הרבה. בנוסף, בזמן אחרון התגברה התופעה של אלימות כלפי הצוות. אפילו כשזה אלימות מילולית, זה קשה. אומרים לנו 'את חייבת לעשות כך וכך', מאיימים 'אם לא תעשי, אז…' וכדומה. לפעמים בא לי להגיד להם – 'תעצרו, אתם לא שכרתם אותי כאחות פרטית. יש לי עוד לפחות 11 מטופלים וכל אחד עם הבעיות שלו. חומר למחשבה בשבילכם."
letter-15.10

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s