לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 29 לאוקטובר 2015.

לפניכם סיפורה של יעל לוונשטיין, על החוויה המטלטלת שעבר אביה בבית החולים כשלא היה מי שיעזור לו לגשת לשירותים, חפציו נגנבו והוא הופקר לגורלו:

"האם באמת נגמרו הימים הנוראים?

באביב חלה אבי. אבא, חסיד נלהב של עבודה עברית, גייס לעזרה את משה (בן 78), עובד בקהילה, ואותי (בת 54), לעזרתו.

בסוכות יצאתי לחופשה קצרה.

אבא חש ברע ורופאה שביקרה בבית המליצה על אשפוז דחוף באמבולנס. משה ואבא הגיעו לבית החולים באמבולנס דחוף, והמתינו בחדר מיון שש שעות עד שרופא ניגש לבדוק אותו.

אחרי שעתיים נוספות, אושפז אבא במחלקה פנימית.

אבא הבטיח למשה שיסתדר מספר שעות לבד, ומשה עזב. על מיטתו נכתב שנאסר עליו לרדת מהמיטה לבד.

אבא ביקש במשך שעה עזרה לגשת לשירותים, איש לא נענה לבקשתו. פרט רפואי שחשוב להוסיף: שניתן לו חומר משתן לווריד, כלומר הצורך היה רב. לא היתה ברירה, ובכן אבא קם ובקושי רב ניגש לשירותים.

כשיצא מהשירותים, הסתבר לו שנעלמו מיטתו וסנדליו.

הוא לקח לבד פיג'מה חלופית, הניח אותה ברישול על בגדיו הרטובים, וכשהוא יחף, עזב את בית החולים במונית.

כבוד הרב ליצמן אני מקשיבה לדבריך קשב רב. אני מכבדת את ההשכלה שלך לא פחות מהשכלה רפואית.

אני מאמינה שההבטחות שלך בתחום בדיקות ה-MRI נכונות וחשובות (כל עוד הקופות יאשרו התחיבות כספית למבוטחים).

האם יתכן שהבעיה במערכת הרפואה הציבורית לא ניתנת לפתרון באופן טכנולוגי, כמו בהוספת מכשירי MRI ומחשוב בחדרי מיון?

האם נוכל לפנות אלייך דווקא בשאלות הנוגעות למצוות שבין אדם לחברו?"