טיפלו בנו כמיטב יכולתם, אבל העומס והבלגן החוגג לא עזרו

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 14 לפברואר 2016.

סיפורו של א', שפירט עבורנו סאגת פציעה של בתו, חושף את הברדק שמתרחש בחדר מיון עמוס, כאשר חוסר התיאום בין הצוותים שגורם בזבוז זמן לבית החולים וטרטור מיותר למטופלים:

"12:50: טלפון מהגן – "הילדה שלכם נפצעה באצבע, ילד סגר עליה את דלת הממ"ד, חבשנו אותה והיא בוכה, האם תוכלו להגיע".

13:05: אשתי מגיעה לגן, הילדה בוכה, היד חבושה ואין דימום. אשתי מתקשרת לקופת חולים כדי לברר היכן יש אורטופד שיבדוק שאין שבר וכדומה.

13:25: בקופת חולים מוסרים שבחולון (מרחק של 25 דקות נסיעה) יש אורתופד, אבל הוא נמצא עד 14:30 בלבד.

13:55: מגיעים לקופת חולים בחולון, רצים לאורטופד, הוא שולח אותנו לצילום.

14:15: אנחנו אחרי צילום, ממתינים לאורטופד שיקבל את הצילום.

14:20: האורטופד מסתכל על הצילום ומודיע שאין שבר, פותח את התחבושת ומוסר לנו שצריך תפרים ואת זה עושים רק בבית חולים. הוא חובש שוב ושולח אותנו עם הפניה לבית חולים, כאשר בהפניה רשום שאין שבר (בשלב זה אף אחד לא הציע לנו לקחת דיסק עם הצילום).

15:00: מגיעים לבית חולים ונשלחים למיון הכללי (לא למיון ילדים כי צריך כירורג). האחות מודיעה לנו שמרגע זה והלאה אסור לילדה לאכול, מכיוון שהיא צריכה לקבל זריקת טשטוש.

15:25: מתקבלים לאחות שמודדת לחץ דם וחום, ושולחת אותנו להמתין בחוץ.

16:00: קוראים לנו לכירורג. נכנסים למיון כירורגי שם יש 10-15 מתמחים, ו-2 רופאים בכירים שצריכים לבדוק כל מטופל. הכירורג מסתכל על היד (מבלי להוריד את התחבושת) ושולח אותנו שוב לצילום – כי אף אחד לא סיפר לנו שכדאי לקחת את התקליטור, אם בכלל הייתה אפשרות כזו.

16:30: עשינו שוב צילום, וחזרנו שוב להמתין לכירורג.

16:50: הכירורג רואה את הצילום (ללא שבר), ושולח אותנו למיון ילדים לטשטוש מכיוון שצריך הרדמה מקומית.

17:30: נכנסים למיון לבדיקת רופאה, הרופאה עוברת שוב על התיק, רגישויות וכו'. ושולחת אותנו לחדר פנימי להמתנה.

18:00: מגיעים עם תרופת הטשטוש.

18:40: אחרי שהלכתי לשאול מה קורה, שלחו לקרוא לכירורג שיגיע מהמיון הכללי.

19:15: אנחנו אחרי התפרים, מחכים לחבישה קבועה.

19:30: האחות מגיעה לחבוש, ואנחנו מתבקשים לפנות את החדר, וללכת להמתין בחדר ההמתנה הכללי.

20:30: אחרי שעה של המתנה נכנסתי למיון ילדים לבדוק מה קורה, אמרו לי שאני צריך ללכת להשתחרר בכירורגיה ורק אח"כ ישחררו אותי במיון ילדים.

20:35: הגעתי עם הילדה (חצי מטושטשת) לכירורגיה. בכירורגיה לא הבינו מה רוצים ממני, הם הרי העבירו אותנו לטיפול במיון ילדים.

20:40: חוזרים למיון ילדים. לוקחים ממני את התיק ושולחים אותי להמתנה במסדרון הכללי.

21:00: נכנסתי שוב, הרופאה הסתכלה על התיק, הסתכלה על הילדה – חתמה ושלחה אותי למשרד הקבלה לשחרור הסופי.

21:15 אנחנו אחרי משרד הקבלה, משוחררים.

סך הכל 6 שעות במיון, כ-10 רופאים ואנשי צוות שטיפלו בנו כמיטב יכולתם, אבל העומס והבלגן החוגג לא עזרו – לא להם ולא לנו.

הערה אחרונה: בחדר ההמתנה בבית החולים היו באותו יום כ-100 מטופלים ומלווים, והמקום מחניק. אם פותחים חלונות אמנם נכנס אויר, אבל גם עשן הסיגריות מפינות העישון."

letter-14.2

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s