לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 16 לפברואר 2016.

לפניכם סיפורה של רעות דגבר, המפיקה בימים אלה סרט בשם "שבועת הרופאים" המתאר את יומו האחרון של אביה, ומציג מצבים דומים שאלפי אנשים נתקלים בהם יום יום בחדרי מיון:

"השעה 14:00 בצהריים.

אני נמצאת עם אבא בחדר המיון בבית החולים.

חדר המיון עמוס חולים כאובים ומיואשים. אנחות הכאב של החולים נשמעות ברקע.

חלקם צועקים לעזרה, חלקם שוכבים מיואשים, בני משפחותיהם צועקים על הרופאים, ואלה חשים מתוסכלים ועייפים – ברוכים הבאים לגיהינום.

אני מנסה להשתחל ביניהם ולהסביר את מצבו של אבי, אך לאור הלחץ אני נבלעת באדמה ואיש לא שומע את קולי. בתוך כל הכאוס הזה אני ואבא יחד, בפעם הראשונה ללא איש. אין מי שיתווך בינינו, לא אמא ולא אחיי. הבטנו זה בזו. אנחנו יודעים כל כך הרבה, אך מדברים מעט, המתח ניכר למרחקים. אבא חש כאבים עזים בבטנו, זיעה ניגרת ממצחו ומתוך כל הלחץ, התסכול וייאוש צפים דברים שהדחקנו מהעבר. אנחנו טעונים באשמה, אך גם באהבה, אהבה אין-סופית של בת בכורה ואבא.

אבא נכנס לחדר טיפולים. הוא יוצא משם כעבור רבע שעה ומביט בי בתחושת הקלה. הכאב חדל, בכל המובנים. אנחנו משוחררים הביתה.

השעה 2:00 בלילה. אבא מתמוטט בכניסה לבית. אנחנו חוזרים במהירות לבית החולים, אבא מוכנס לחדר הלם, אני ואמא ממתינות בחוץ. אנחנו יושבות מרוחקות אחת מהשנייה, מתפללות כל אחת בדרכה, מלאות תקווה, ומאופקות. אני מרימה את מבטי. הם מגיעים לעברנו, מלאכים בחלוקים לבנים, הם מביטים בנו ומנידים בראשם לשלילה. אבא נפטר."