מי היה רוצה לעבור ניתוח, על ידי רופא שעבד 24 שעות ברציפות?

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 10 ליולי 2016.

טור דעה של עדי ניב-יגודה שפורסם במאי ב"דה מרקר" חושף את השאלה המפחידה מכולן, זו שמשרד הבריאות ורוב הציבור חוששים להתמודד איתה: איך בדיוק אנחנו מצפים מאדם שער ועובד קשה כבר 24 שעות ברציפות לתת את הטיפול הטוב ביותר, ואיך המדינה ממשיכה להפקיד בידיו את החיים שלנו מבלי להניד עפעף? לדברי ניב-יגודה:

"מי היה רוצה לקבל טיפול רפואי, שלא לומר לעבור ניתוח, על ידי רופא שעבד 24 שעות ברציפות? רופא, שעם התמשכות התורנות נהפך לפחות ערני, מרוכז, קשוב ואדיב? נדמה שמערכת הבריאות במתכונת הנוכחית פשוט מסכנת את החיים של כולנו. מכאן, שהצלחת מאבק המתמחים לקיצור תורנויות שנמשכות כ-26 שעות ברציפות הוא אינטרס של כולם.

מאבק המתמחים לקיצור שעות התורנות הוא לא פחות ממשב רוח רענן ברצף ארוך של מאבקים בתחום הבריאות – מאבקים ושביתות שכמעט תמיד המוטיבציה המרכזית שלהם, במוצהר או תחת עטיפות וסיסמאות שונות, מתמצה ברצון להגדיל את השכר. ואולם בלי להתעלם מהחשיבות הרבה שיש לגובה השכר כגורם המשפיע על המוטיבציה של עובד, נדמה כי לשורת הרווח האישי תרומה קטנה יחסית ככל שמדובר בשאלת התפקוד של הצוות הרפואי. יתר על כן, תוספת שכר היא לא הפרמטר היחיד, וגם לא בהכרח הפרמטר הכי חשוב בדרך לשינוי העמוק שנדרש לצורך חיזוק הרפואה הציבורית בישראל.

בדומה להתארגנות המתמחים, הגיע הזמן שגם הארגונים היציגים האחרים ימקדו את פועלם ואת מיטב זמנם ומרצם למאבק למען שיפור התנאים וסביבת העבודה של הצוותים הרפואיים. לעתים, ההשפעה שיש לשיפור סביבת העבודה עשויה להיות משמעותית הרבה יותר מתוספת של עוד כמה שקלים למשכורת – הן מבחינת העובדים והן מבחינת המטופלים. שהרי, מבחינת ציבור המטופלים, תוספת תקציבית שמנותבת רובה ככולה לטובת הגדלת שכר, לא בהכרח 'קונה' לו יותר בריאות, ולפעמים אפילו להפך.

דווקא הפניית תקציבים לשיפור תנאי עבודתו של הצוות הרפואי, ובתוך כך, גם קיצור זמן התורנות של מתמחים, היא תוספת שבכוחה לשפר מהותית ומשמעותית את איכות הטיפול. תוספת תקציבית חיובית, שבמישרין ובעקיפין באמת יכולה להיטיב את מצבו של המטופל, ובמקרים מסוימים אף להגדיל את סיכויי החלמתו או להציל חיים.

בנקודה זו אסור להתעלם מסיטואציה נוספת, בעייתית לא פחות, שמערכת הבריאות פחות אוהבת לדבר עליה. מדובר באותם מקרים שבהם המתמחה מוצא את עצמו במחלקה שעות ארוכות לאחר שהתורנות הרשמית הסתיימה. כך, התורנות הסתיימה, לפחות מבחינה פורמלית, אך למתמחה אין אפשרות אמיתית לסיים את העבודה ולפרוש לביתו לנוח. האווירה ותחושת המחויבות שמייצרים חלק ממנהלי המחלקות או רופאים בכירים אחרים היא שמשאירה את המתמחה העייף בבית החולים. גם אם זה לא נאמר בצורה מפורשת, התחושה שנותנים לעתים למתמחה שהולך הביתה בסיום התורנות או המשמרת, היא חזקה יותר ממילים. התחושה היא שאם אתה לא נשאר – למשל, לצפות בניתוח או לבצע מטלות מחלקתיות אחרות גם מעבר לשעות הפורמליות – אתה נתפש כפחות משקיען, פחות מקצועי – ואולי גם פחות רופא. מכאן, ולצד הדרישה ממערכת הבריאות לקצר את משך התורנות של מתמחים, ראוי שגם הרופאים הבכירים יימנעו מאותה פרקטיקה שפוגעת במתמחים. שהרי, ספק רב עד כמה מתמחה שזה עתה סיים תורנות של 26 שעות באמת קשוב ומרוכז ללמוד טכניקה ניתוחית או הליך רפואי חדש.

חיזוק מערכת הבריאות הציבורית חייב להתרחש מבפנים. צוות רפואי עייף ושחוק צפוי בהכרח לתת טיפול איכותי פחות, בטיחותי פחות ולא שירותי לחלוטין."

letter-10.7

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s