לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 28 לספטמבר 2016.

לפניכם סיפורה של נ', שליוותה את הוריה בבית חולים והיתה עדה לשורה ארוכה של מחדלים והזנחות, לצד מסירות יוצאת דופן של אנשי הצוות:

"את השנה האחרונה העברתי בכמה בתי חולים גדולים, בין שני הוריי. הכרתי כ-5 מחלקות שונות וחדר מיון אחד. חדרי ניתוח, ועשרות אנשי צוות. ימים ארוכים ארוכים ושעות מתות וסוערות.

מה ראיתי?

ראיתי אחיות מסורות עם תעצומות נפש כמעט אינסופיות.

ראיתי מתמחים קשובים ואמפתיים, טובי לב וחכמים.

ראיתי רופאים שמוכנים לבוא באמצע הלילה מהבית המרוחק כי החולה מרגיש לא טוב.

ועוד ראיתי:

מתמחים צעירים שחושבים שאם המטופל חולה, אזי הוא כנראה רכושם שלהם.

רופא בכיר ובעל שם שניאות לטפל רק אחרי שהחליקו לו סכום כסף נוסף.

מאבקי אגו אינסופיים בין דוקטורים ופרופסורים על גב החולה.

רופאים שחושבים באופן צר, מתמקדים בסתימת חורים ולא בפתרון בעיות.

רופא צעיר שלהוט לשחרר חולה מחדר מיון הביתה בלי בדיקות, ולמרבה המזל המשפחה מתנגדת וחיי החולה ניצלים.

וגם: גסות רוח. אטימות לב. רופא בכיר שמסביר שהוא לא מוכן לבחון את כל האשפוזים כדי להבין מה יש לחולה, אלא מתמקד באשפוז האחרון בלבד.

אחות שצועקת על המטופלים, כי היא יכולה.

חולים שזועקים לעזרה במשך דקות ארוכות.

רופאים בכירים מתייחסים לסטאז'רים ומתמחים כאילו היו העבדים שלהם.

בת שמחכה שאמא שלה תקבל שיקום, ובינתיים ישנה עם אמא שלה כל לילה, מחכה בסבלנות שיקרה נס והביורוקרטיה תזוז.

חלק מהסיפורים הם שלי. חלק של שכנים לחדר. את הכל ראיתי במו עיני. כל מי שהיו בבית חולים מספיק זמן רואים ויודעים."