אבל היום זה נגמר. הגיעו מים עד נפש. הרמתי קול…

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 22 לדצמבר 2016.

אלישע גושן, סטאז'ר, מספר בגילוי לב על הקשיים בהתמודדות עם מטופלים במשמרות הארוכות והמייגעות בחדר המיון, מכה על חטא על סבלנותו שפקעה, ומסביר איך רופאים מגיעים למצבים כאלה:

"זה לא ברור, ואף מוזר, איך ברגע אחד אתה מסוגל להפוך מאחד שכל מהותו היא רצון לעזור, לטפל, לדאוג, לכזה שכועס, ועצבני, ולא רוצה יותר לראות מישהו. רק קחו אותו מכאן.

ואמנם היא הייתה בהתחלה קצת מעצבנת, האישה הזקנה הזו, שבאה עם בעלה שנפל וקיבל מכה באף. קצת מעצבנת, אבל לא יותר מהאחרים. 3 פעמים שאלה אותי בטווח של 10 דקות, מתי כבר אראה אותו, אבל עוד היה לי את הסבלנות להגיד לה שתמתין. יש עוד אנשים לפניה.

למרבה הפתעתי, כשבדקתי אותו (אחרי שהם חיכו 20 דקות), התברר שהיא בסך הכל נחמדה, וחביבה. קצת ריחמתי עליו האמת, ואיך שהיא צועקת עליו, ואומרת לו להיות בשקט והיא תדבר. אבל הוא היה כזה מסכן חולה עם פרקינסון, והיא, ידעה לדבר יותר טוב. אז שתקתי.

לפני שהם הלכו לצילום סיטי היא אפילו הסתכלה בתג שלי, לראות איך קוראים לי, כי היא שמחה מאיכות הטיפול שקיבלה.

אבל אחרי שלוש שעות וארבעים דקות בהם הספיקו לעבור בטריאז', אחות, רופא, CT, רופא אף אוזן גרון, היא החליטה שדי לה. התחילה לנג'ס. תוך כדי שאני כותב לה מכתב שחרור התחילה לשאול אותי שוב ושוב. מה קורה. ואיפה מכתב. ולמה אין מכתב.

ואני. סבלנותי לראשונה – פקעה.

חודשיים אני רופא, מתמודד יום-יום עם חולים עצבניים. אבל היום זה נגמר. הגיעו מים עד נפש. הרמתי קול.

התפרצתי עליה מול כל הצוות שהיה שם. הסברתי לה שאני הייתי כבר אמור ללכת הביתה לפני שעה. ושתגיד תודה שאני נשאר ומטפל בה. ולא, אני לא יכול לחתום לה על מכתב השחרור, את זה צריך לעשות רופא בכיר. ולא, האף אוזן גרון לא כתב את המכתב כמו שהוא אמר לך. רק ייעוץ. אני עכשיו כותב את המכתב. ומספיק לזרז אותי, כי אני רק בן אדם. ושהוויכוח הזה רק מבזבז לה עוד זמן. שבי ותמתיני בסבלנות! אבל לא. היא עונה. ועונה. ועוד צועקת. נכנסת לאזור של הרופאים, ועוד מעזה להתווכח איתי. וזה אחרי שחצי שעה היא יושבת עם בעלה צמוד לדלפק העבודה. מעל הראש שלי, ככה, שאראה אותה בזוית העין.

אז אמרתי לה, שאין בעיה. יודעת מה? אם כן, אני, לא מוכן לעשות לך יותר טובות גברת. אני הולך הביתה כפי שאני אמור. ותמצאי בעצמך את מי שעכשיו התורנות שלו. ההוא שאמור לכתוב לך את המכתב. כי אני, לעזור לאחרים על חשבוני. סיימתי.

בסוף כתבתי לה את המכתב. כמו כלב מושפל כתבתי אותו. ובלי שמץ הכרת תודה מצדה. רק כי ריחמתי על הרופא השני. כי בעצם, אותו אני מעניש. והוא יישאר שם עד הבוקר, וגם ככה המיון מטורף. קח נשימה עמוקה, אמר לי עם חיוך הרופא הבכיר שהיה אז איתי. ואני, נשמתי. אבל לא עזר.

ובעצם, כשאני חושב על זה. נראה לי שבכלל לא הייתי עצבני עליה. כי איזה שעה קודם לכן, היה אחד, שאפילו עצבן אותי יותר. אבל ממנו התעלמתי.

נכון. היה בעצם את ההוא שאחרי שהוא חיכה 2 דקות שתגיע אחות לעזור לאבא שלו לעשות פיפי, שאמר לי: איך אתם לא מתביישים? ככה מפקירים אנשים? קוראים לכם ולא באים? ואחר כך מתפלאים שמרביצים לכם?"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s