לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 21 לפברואר 2017

כך כתבה ל', כששיתפה הודעת פרידה שכתבה בתה: "הבת שלי לאחר 4 שנים כאחות בחדר מיון הדסה עין-כרם קיבלה החלטה. טקסט נוקב ועצוב על מערכת בריאות חולה". הנה הודעתה של הבת:

"אתמול הייתה המשמרת אחרונה שלי במיון כאחות. אני לא מתכוונת לעשות מסיבת פרידה, כי אני לא מרגישה סיבה למסיבה ולא לפרידה. זו העבודה שהכי אהבתי לעשות, עם האנשים שהכי אהבתי להיות.

זו הייתה המשפחה שלי במשך 4 שנים.

מה כן יש?

יש כעס, ייאוש, עצב, מרמור ובראש ובראשונה כניעה. כניעה למערכת מיושנת, שמתעללת בעובדים שלה ומציבה אותם בסיטואציות אבסורדיות, מביכות ובלתי אפשריות, או איך שלימדו אותנו לקרוא לזה: 'מאתגרות'.

מערכת שלא מבינה שאי אפשר לקיים את 'זכות החולה לכבודו ופרטיותו' כשהוא במסדרון.

שאי אפשר לקיים את 'הזכות של מטופל לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית והן מבחינת יחסי אנוש' כשאתה מטפל אחד מול מספר רב של חולים.

מערכת שלא מבינה ש'חוויית מטופל' מתחילה בראש ובראשונה מ'חוויית המטפל'. מטפל שלא הולך לשירותים, שהפסקה במהלך 8 שעות היא פריבילגיה עבורו, שאסור לו לשבות על מנת להשיג שכר הוגן, שחווה אלימות מילולית ומאיימת תוך כדי שהוא מחויב לטפל בכולם (אז מה אם הרגע, מול מאה איש, הוא קרא לך 'זונה'), מטפל שכל מה שמחזיק אותו במקצוע זה לא השכר היוצא דופן, בטח שלא התנאים הסביבתיים, אלא הסיפוק – שעשה טוב למישהו, שהקל, שריפא, שהציל חיים.

מערכת שמתעלמת מנורות אדומות, עסוקה בהסכמים קיבוציים מלפני 453053 שנה, בפוליטיקות, בכסף – ולרגע לא חושבת על תגמול העובדים שלה (שבאופן ישיר ישפיע על המטופלים שלה) היא מערכת פגומה מיסודה (שלא לומר סדיסטית). שגורמת הן למטפלים והן למטופלים לעבור למגזר הפרטי!

והנחמה היחידה שיש לי כרגע זו התקווה שמבחוץ אוכל לשנות ולקדם! אפילו בקצת!

כי הצוות של המיון הוא מספר אחת, ומגיע לו הטוב ביותר.

אתגעגע אליכם!"