לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 23 לפברואר 2017

אחד הדברים החוזרים בהרבה מהסיפורים שמגיעים אלינו הוא התחושה של המטופלים שהם ננטשו, שאין מי שידבר איתם, שיקשיב להם, שיסביר מה קורה וירגיע את הפחדים. פעמים רבות, התחושה קשה הרבה יותר כשמדובר בלידה. כך כתבה לנו מ' על חווית הלידה שלה:

"הגעתי לביה"ח ביום חמישי ברבע לשמונה בבוקר, אחרי שביליתי את יום ראשון של אותו שבוע במיון, בגלל קשיי נשימה שנגרמו בגלל לחץ של הרחם על הסרעפת. לא יכולתי ללכת מטר בלי להתנשם ולהשתנק, לא יכולתי לישון כי הייתי נחנקת בלילה.

הגעתי בחמישי והתחננתי לזירוז.

ביליתי יום וחצי בטרום-לידה מבלי שאף אחד יתעניין בשלומי או יגיד לי כמה זמן אני עוד אמורה לחכות לחדר לידה. פעמיים הגיעה אחות לבדוק לחץ דם וסטורציה, וכשניסיתי לדבר איתה, השתיקה אותי בחדות.

‏הגעתי לחדר לידה ביום שישי בשתיים בצהריים. את פעולת הזירוז התחילו בשבע בערב, אחרי המתנה אינסופית לרופאים/ות, מיילדות/ים, ויחס באופן כללי. המיילדת ‏הראשונה הייתה אישה מבוגרת ומקסימה, שהתייחסה אליי בחיבה וכבוד. אחסוך את התיאורים המדויקים, אבל האמצעי שהיה אמור להביא לפתיחה ראשונית עבד נפלא, המוניטור היה תקין, והפיטוצין גרם לצירים סדירים, כואבים מאוד, אבל לא יעילים בשיט. המשכנו עם הפיטוצין במשך כמה שעות. ‏בשלב מסוים ביקשתי שישחררו אותי מהמוניטור והפיטוצין למשך רבע שעה (צינור העירוי של הפיטוצין קצר כל כך, שאי אפשר אפילו לקום מהמיטה),  כדי שאוכל להתקלח ולהשתמש בשירותים. שחררו אותי, עשיתי מה שרציתי, הכל היה בסדר. באותו זמן הלידה בחדר שלידי הסתבכה. המיילדות לא ענו לקריאות שלנו, כולם נעלמו למשך שעה וחצי, והצירים נפסקו. אף אחד לא הסביר לנו מה קורה. בפועל, לא היו מספיק א/נשי צוות כדי לטפל גם בי וגם בגברת לידי. אחרי קצת יותר משעה וחצי, חיברו אותי בחזרה לפיטוצין ולמוניטור. מאותו רגע הכל הלך והידרדר.

‏אחרי 14 שעות של פיטוצין, מוניטור, ושלוש החלפות משמרת שכללו שתי מיילדות שעבורן הייתי מטרד מהלך, ואחת שהגדילה לעשות וצעקה על בן זוגי על זה ‏שהוא מעז לשאול שאלות, וכשצרחתי מכאבים כשבדקה את הפתיחה, צעקה עליי בחזרה שאם זה כואב לי כדאי שלא אלד, המצב נותר כשהיה: שום התקדמות. אלא שברגע שניסו להעלות את מינון הפיטוצין, הדופק של התינוקת התחיל לצנוח עם כל ציר, עד כדי 80. אף אחד לא בדק את המוניטור או הסביר לנו מה קורה, רק השאירו אותנו עם ירידות הדופק המלחיצות, והצירים הכואבים מאוד. ‏

בעודי סובלת מכאבי תופת, הרופאים הכריזו ששום דבר לא מתקדם, ולכן יעברו לפקיעת מי שפיר יזומה. הזהירו שהצירים ייהפכו לכואבים עוד יותר, ופחות או יותר פקדו עליי להחליט אם אני לוקחת אפידורל, באותו רגע. כאב לי והייתי מותשת, אמרתי כן. המרדים הגיע, הופ, אפידורל, רגל שמאל שלי משותקת לחלוטין. לא הייתי מוכנה לזה, ואני מנסה לשאול אם זה נורמלי, תוך חרדה עצומה מכך שאשאר משותקת, אבל אף אחד לא עונה לי. המיילדת שצעקה עליי מרוקנת את שלפוחית השתן שלי אחת לשעה, מכיוון שבזכות האפידורל אני לא מרגישה דבר ולא יכולה לרדת מהמיטה. רמת ההשפלה גדולה כל כך, שאני בוכה כשהיא יוצאת מהחדר. המים ירדו, הם מקוניאלים, והאטות הדופק נמשכות. אף אחד לא עונה על השאלות שלנו. ‏עוברות שעות. אני מנסה לישון. כלום לא מתקדם.

לאט לאט מתחילים להכין אותי לזה שכנראה אצטרך ניתוח קיסרי. אחרי כל מה שעשיתי כדי להימנע ממנו (היפוך, זירוז), ‏אני מהססת להסכים. בסופו של דבר אני נכנעת. בשש ורבע בערב שבת מכניסים אותי לניתוח. התינוקת שוקלת 3.810. רק אחרי שאני מתאוששת מספרים לנו שהאטות הדופק נבעו מזה שחבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר שלה, והלידה נעצרה מהסיבה הזו, ומכיוון שהתינוקת גדולה כל כך. שני דברים שהיו ‏יכולים להתברר באולטראסאונד, שלא עשו לנו בשום שלב, למרות הסימנים המדאיגים לעיל. סיכנו אותי ואותה, ומחוסר זמן וכוח אדם, אף אחד לא בדק.‏ בסופו של דבר, בשבוע 41, אחרי היפוך וזירוז, היא נולדה בקיסרי למרות הכל. אחרי ארבעה ימים של סבל שאני לא מאחלת לאף אישה או אמא.

ביליתי עוד שלושה ימים במחלקת יולדות, מקשיבה לפניני חוכמה מפי האחיות ('אין סיכוי שיהיה לך חלב, אל תנסי אפילו', 'איך יש לך חלב אחרי ניתוח קיסרי?! עשרים שנה אני עובדת פה ובחיים לא ראיתי דבר כזה'). לבסוף ביקשתי שישחררו אותי לפני הזמן, כי באופן אירוני, אי אפשר להחלים בבית החולים.

החלק הכי נורא הוא שכל אמא שסיפרתי לה את זה הזדהתה ולא הייתה מופתעת אפילו קצת. שמעתי סיפורי זוועות שלא ייאמנו. זה פשוט ככה, זה לא יוצא דופן."