לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 26 למאי 2017

לאחרונה מדברים הרבה על אלימות נגד אנשי צוות רפואי, ובצדק. זו תופעה שצריך לעקור מהשורש, אבל כדי שאפשר יהיה להילחם בה, צריך להבין מהיכן היא נובעת. לדוגמה, כך כתבה לנו פ' אחרי חוויה מורטת עצבים בחדר מיון, שהביאה אותה לסף התמוטטות עצבים:

"בתחילת ינואר, נאלצתי להגיע לחדר מיון עם אמא שלי. הלחץ שם לא היה גדול במיוחד אבל בכל זאת בילינו שם 4.5 שעות, שבאותן 4.5 שעות, פעמיים הקימו את אמא שלי מהמיטה כדי לתת למישהו אחר, 'דחוף יותר' לטענתם לשכב.

כל פעם שעברה אחות והתחננתי שיתנו לה משהו לכאבים אמרו לי 'כן, מיד', 'תיכף', בצורה הכי מזלזלת שיש, ואף אחד לא בא. ניגשתי לדלפק במיון ושאלתי אם קראו כבר לרופא כי אנחנו מחכים כבר שעות ונפנפו אותי במשפט של 'את מפריעה לי לעבוד'.

הקור הקפיא אותנו, אמא שלי שרעדה מהקור המקפיא שם ביקשה שאני אמצא לה משהו לאכול כי עברו שעות וקשה לה. כשחזרתי מצאתי אותה שוב עומדת, כמעט מעולפת מכאבים, כי שוב מישהו החליט שהיא לא מטופלת מספיק חשובה והוציא אותה מהמיטה.

כשהתקרבתי ראיתי שהיא בוכה, היא לחשה לי שהיא עשתה פיפי במכנסיים בגלל הקור והיא מתביישת לבקש שוב מיטה כי לא רוצה שיידעו ולא רוצה להרטיב אותה (אני חושבת שזאת פעם ראשונה שראיתי את אמא בוכה על משהו שקרה לה ולא לילדים שלה). הפעם ניגשתי בזעם וביקשתי לדעת אם אפשר להנמיך קצת את המזגן ואמרו לי ש'יהיה מאוד חם פה אם יסגרו את המזגן, את לא רוצה שהרופאים יטפלו בך כשחם להם והם עצבניים'.

ו'מה עם המטופלים?!' כמעט השתגעתי מזעם.

'זה גם מקפיא את החיידקים', היא ענתה לי.

כשחזרתי לאמא מצאתי אותה על הרצפה!!! כי היא שוב התעלפה מהכאבים! ומטופלת נחמדה לידה אמרה לי שהיא צרחה מכאבים וביקשה עזרה ולא עזרו לה!

בתום 4.5 שעות הגיע רופא שהוא לא רופא בתחום שביקשנו אלא במקרה היה שם, הסתכל עליה, בדק אותה ל-15 שניות ואחרי זה הלך לדלפק ורשם טופס שחרור.

'אבל מה עם הרופא הניורולוג שאמרתם שתביאו?! אמרתם שרופא אורטופד או שרופא ניורלוג יבדוק אותה! למה אתם משחררים אותה כשהיא כמעט בקושי עומדת בגלל הכאבים?!'

אמרו לי: 'אם יש לה ביטוח סיעודי, אז שתפנה לסוכן ביטוח שלה, אנחנו עשינו מה שיכולנו, פה אין לנו איך לעזור לה'.

ותוך כדי זה אני שומעת את אמא שלי מייללת בבכי חרישי, אמא שלי, אשת הברזל שגידלה אותי ואת אחי הקטן לבדה, והיא קורסת לי מול המערכת האטומה שעד שלא חוויתי את זה על בשרי לא האמנתי כמה זה שורף את הלב.

נשברתי.

איבדתי את זה. צרחתי עליה, עליהם, על כולם, גם על הרופא… הגעתי לאפיסת כוחות עד שהברכיים שלי רעדו ופתאום הרגליים לא החזיקו אותי וכל המיון הסתחרר.

כשחזרתי לעצמי, עם קול צרוד שכמעט איבדתי את הקול, הייתי שם מול פסיכיאטר בן לא יותר מ-28 ששאל אותי אם יש לי התפרצויות זעם לעיתים קרובות ואם יש לי מחשבות אובדניות. רק אחרי שאחי הקטן נשבע שאני בסדר ודרש שלא יאשפזו אותי במחלקה פסיכיאטרית סגורה – הם נתנו טופס שחרור נוסף שכלל גם הערכה פסיכיאטרית של הילד בן ה-28.

מזל שאחי גם הסכים להחזיר את אמא הביתה ולדבר עם הרופא שלו שיזרזו את התור לניורולוג, שכרגע הוא עוד 4 חודשים (!) מעכשיו.

זה המיון הכי גרוע שהייתי בו אי פעם, לחולים אין שום זכויות, שום כבוד בסיסי, הם מאבדים כל צלם אנוש שם, הרופאים הם מינימום אלוהים, הפקידים והפקידות שם – לפי מה שאני עברתי משרתות אך ורק את המנהלים שלהם, והחולים מפריעים להם והם בזים להם!

המדינה הזאת לא שווה כלום והיא מגעילה ואכזרית ופניה מכוערות יותר מהאויבים שלה, ואין לחולים קול או כל כוח הכי קטן שבעולם מול המפלצת הנוראית הזאת שנקראת המערכת הרפואית הציבורית שעושה הכל כדי להילחם בחולים במקום במחלות שלהם!

זאת החוויה האישית שלי והדעה האישית שלי.

אל תתבעו אותי בבקשה על לשון הרע כי גם ככה אין לי או לאמא שלי כסף לחיים עצמם.

דפדפו אותי הלאה כמו את כל המטופלים שלכם."