לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 1 לספטמבר 2017

אנחנו מקבלים סיפורים כבר יותר משלוש שנים, והסיפורים על הזנחה מערכתית של חולים גריאטריים לא הופכים לקלים יותר. אבל חשוב שנדע שזה קיים, וחשוב שנילחם כדי שזה ישתנה. ח' כתבה לנו על הימים האחרונים של סבה:

"סבא שלי בשנה האחרונה התדרדר מבחינה קוגניטיבית יותר ויותר, אבל אף אחד לא הכין אותנו להתדרדרות בחודש וחצי האחרון לחייו. חלק גדול מההתדרדרות הזו נבעה בראש ובראשונה מהיעדר טיפול. בעקבות הדרדרות חדה ביכולת שלו לתקשר המשפחה פנתה למוקד של קופת חולים וממנו המשפחה הופנתה לבית חולים אסף הרופא.

לאחר בוקר של בדיקות הוחלט לאשפזו בשמואל הרופא (לאסף הרופא אין מחלקה גריאטרית). הוא בילה בבית החולים הזה קרוב לשלושה שבועות כאשר רק לאחר שאבא של חבר טוב שהוא גם גריאטר במקצועו, פנה למכרים שלו, זכינו להבין מה מצבו של סבא שלי. בכל פעם שמישהו מהמשפחה ביקש הסברים, תכנית טיפול או כל דבר שיכול להבהיר מה מצבו, האם יש צפי לשחרור וכדומה לא היה מי שייתן תשובה – הרופאים טענו שהם תורנים ולכן לא יכולים למסור דבר.

בתחילת השבוע האחרון שלו בבית החולים, בביקור שלי מיד אחרי ארוחת הבוקר הבחנתי שהוא מבצע אספירציות (חזרה של תוכן קיבה אל קנה הנשימה) של ארוחת הבוקר שלו. סבתא שלי סיפרה שהאחות שניסתה לעזור להאכיל אותו, האכילה קצת בכוח. אני סטודנטית לקלינאות תקשורת וקלינאיות עוסקות בין השאר בבליעה. לא היה לי ספק שקלינאית תקשורת צריכה לבדוק אותו במטרה לבחון מה בדיוק הוא יכול לאכול. כיוון שסבתא שלי כבר לא צעירה, לא הסתפקתי בלהסביר לה, אלא גם ניגשתי לאחות והסברתי לה את המצב, ביקשתי שיזמינו קלינאית.

בפועל, קלינאית התקשורת ראתה אותו רק ארבעה ימים לאחר מכן, כאשר המצב כבר היה מאוחר מדי – ביום חמישי באותו השבוע הוא הגיע לחדר הלם באסף הרופא – האספירציות שחווה כל אותו שבוע הובילו לדלקת ריאות קשה.

כאן לא מסתיים הקושי מול מערכת הבריאות – סבא שלי פונה משמואל הרופא לאסף הרופא בשעה 13:00, רק לקראת 21:00 סוף סוף זכינו לדבר עם רופא ולהבין מה קרה ובפני מה אנחנו עומדים. אין לי ספק שהרופאים עשו כל שביכולתם לעזור לו, אין לי גם ספק שהם עבדו מאוד קשה לאורך כל השעות הללו. אבל אי אפשר להשאיר משפחה שלמה על קוצים לאורך כל הזמן הזה – האם הוא בחיים? האם הוא צריך ניתוח? האם הוא מונשם? לא זכינו לשמוע מילה. גם כשהרופאה יצאה סוף סוף מחדר ההלם רק נאמר לנו שהוא מועבר למחלקה, לא למה, לא איך, פשוט מועבר.

גם לאחר שהגענו למחלקה לקחה עוד שעה שלמה עד שזכינו לשמוע מה מצבו. להגנתה של הרופאה במחלקה אליה הגענו, היא ניגשה אלינו כרבע שעה אחרי שהגענו למחלקה וביקשה שניתן לה זמן ללמוד את התיק הרפואי שלו ולהבין בדיוק מה קורה שם. בין ריצות לחולים בכל המחלקה, היא באמת ישבה ולמדה, לכן לקח לה עוד שעה נוספת באמת לדבר איתנו. לא הגיוני שכמות רופאים כל כך קטנה תטפל במחלקה פנימית גדולה שיש בה גם חדר עם 5-6 מונשמים.

הטיפול הכושל לא הסתיים רק בשלב הזה – הוא פיתח ספסיס וכשכבר חשבנו שבוא הולך, הוא הצליח להתגבר עליו ולהיגמל מההנשמה. עם זאת, הוא נשאר עם נמקים ברגליים. הסתבר שאין פיזיותרפיסט קבוע למחלקה, למרות שיש בה חדר מונשמים! פיזיותרפיסטים לא רק מטפלים בנו אחרי תאונות דרכים כשכואב הגב – הם מספקים תמיכה נשימתית מאוד חשובה ודואגים לתנועתיות של הגוף כדי להבטיח שמצב הנשימה לא יחמיר וכדי שהחולה לא יפתח נמקים. גם אחרי שעבר למיטה בחדר ללא הנשמה, עדיין פיזיותרפיסט לא ראה אותו. למען האמת, ביצעו לו הערכה כוללת שכללה המלצה להחזירו לשמואל הרופא, כל זה, מבלי שפיזיותרפיסט ביצע הערכה משל עצמו ולמרות העובדה ביקשנו אחת. לאחר כיומיים נוספים סבא שלי נפטר.

גם אם לא היה ניתן להציל את סבא שלי, היה בהחלט ניתן לשפר את איכות חייו. כואב לי לחשוב על העוול שנעשה לגוף שלו בימים האחרונים שלו איתנו והדברים לא נובעים מרוע אלא ממחסור בכוח אדם בכל מקצועות הבריאות."