לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 25 לינואר 2018

אין דרך יפה לומר את זה: משרד הבריאות הפר הבטחות שנתן לסטודנטים לרפואה בכל הקשור לעבודה בפריפריה. המענקים שהובטחו הועברו רק בצורה חלקית, התנאים הם לא כפי שסוכם, אנשים הימרו בחייהם ובהמשך הקריירה שלהם וצריכים לספוג את ההפסדים והקשיים. מספר ד', בעלה של רופאה שנפלה גם היא בהסכם כזה:

"אשתי מאוד לא תאהב את סדרת הציוצים הבאה אבל מכיוון שבנפשנו הדבר – להלן 'קצת על הרפואה בצפון מעיני בן זוג של מתמחה במחלקת ילדים' – על דעתי בלבד:

עברנו לצפון לפני 5 שנים. באותה תקופה הזוג למדה באת"א ובחרה (על אף מיקום גבוה בהגרלה) בבי"ח זיו. קצת ציונות וזה, ומענקים מובטחים מהמדינה. קבענו חיינו בצפון – שנת הסטאז' עברה לה וחלפה והגיע הזמן למכרז על תקן מתמחה. לונג סטורי שורט – מכרזים תפורים, אין תקן, אין התמחות, המענקים אשר הובטחו התפוגגו להם (הסכם עד 2019, כן?) כי ככה. הלך הפיצוי על הירידה ב-35% בשכר שלי.

תגובת משרד הבריאות: 'הצלחנו להביא סטודנטים'. זאת אומרת, הצלחנו לעבוד עליהם, מענקים לא יהיו להם. נעבור קדימה להיום – מתמחה במחלקת ילדים בבי"ח זיו. על פי ההסכם צריכה לתת 6 תורנויות – בפועל עושה 7-8 תורנויות. להנהלה אין פתרון.

צריך להבין שפשוט אין תקנים, רופאים יושבים מובטלים בבית וממתינים לתקן. המתמחים נקרעים – פיזית, נפשית, המשפחות מקריבות המון.

קצת נתונים: החודש במחלקה כולל 52 תורנויות בשלוש עמדות (פגיה, טיפול נמרץ, מיון) – ללא תורנויות המחלקה. הסיבה שמפרידים היא שלא כל מתמחה יכול להיות בכל עמדה, זה תלוי בשלב שלו בהכשרה. בנוסף יש 30 תורנויות במחלקה שמתחלקות בין תורני חוץ (לא חלק אינטגרלי מהמחלקה, משליך על היכרותם כמובן) ובין המתמחים האחרים. תורנות היא 26 שעות, לפעמים מעט יותר. אחרי התורנויות צריך לנהוג את המרחקים של הצפון הביתה, בין עצימת עיניים אחת לשנייה. כמובן שביום לאחר תורנות יש חוסר של רופאים במחלקה וזו מסתמכת על בכירים, מעט מתמחים וסטאז'רים. הבעיה הגדולה היא התקינה, שתקועה ולא מתאימה לכלום.

אז מה עושים? עושים קומבינות: מתוך 10 מתמחים (אחת כרגע בחדר לידה ואחת בדרך), רק 7 יושבים על תקני מסודרים – השאר מקבלים שאריות תקנים מכל מני מקומות. 'מרכיבים' להם משרה תוך אובדן זכויות של עובדי מדינה (כמו במקרה של זוגתי למשל). התסכול גדול מאוד והמערכת חייבת להתעורר (זו אינה בעיה רק של הצפון).

המקצוע הזה דורש כל כך הרבה מהמתמחים ובני משפחותיהם, לפחות תעשו את זה כמו שצריך. למען הרפואה במדינה, וכן – גם כדי שנוכל, אני וילדיי, מדי פעם לראות את זוגתי. היום פשוט עולים אליה לתורנות מביתנו כדי לראות אותה בשישי או שבת. הילדים כבר מכירים את כולם."