הגוף זוכר את העייפות הנוראה, את הערפול בראש

ד"ר אביבה אלעד, רופאת משפחה ומדריכת רופאים, ומובילת המסע החברתי להבראת הרפואה, סיפרה לאחרונה ל-Ynet על השחיקה הבלתי נמנעת בחמלה של הרופאים למטופלים. יש לה גם כמה עצות לשיפור המצב:

"המטופלת הגיעה ביום הקודם במצב חירום המאפיין חולי סוכרת נעורים, אלא שגילה כבר היה קרוב לארבעים. היא חולה במחלה מזה שני עשורים ומודעת היטב לאופן הטיפול המתאים. הייתי תורנית באותה יממה, ורשמתי בקפדנות את הוראותיו לניטור ומעקב: 'לבדוק סוכר מדי שעה יום ולילה'.

במהלך השעות שחלפו מתום ביקור הערב, הספקתי לנטר את מצבה של המטופלת מדי שעה בין הקבלות שזרמו למחלקה והקריאות לחולים שמצבם הסתבך. גם כשכבר הפסקתי לספור את מספר הפעמים שירדתי למיון ועליתי למחלקה, עדיין ניטרתי, ונדמה שהסתמנה תחילתה של התייצבות.

בשתיים לפנות בוקר, בתום שמונה עשרה שעות רצופות של פעילות מאתגרת, פרשתי סופסוף את גבי ורגליי על מיטה בחדר רופאים, מודה ביני לביני על שמצאתי מצעים נקיים, כיוונתי שעון לשעה שלוש ונרדמתי מיד.

בשלוש צלצל השעון ועורר בי מחאה: 'כל שעה', חשבתי, 'ומה יקרה אם אמדוד בעוד עשר דקות?' לא סיימתי את המחשבה ונרדמתי שוב עד שאחות מסורה, שכיוונה אף היא את השעון המעורר, הגיעה להעיר אותי כעבור כחצי שעה.

סטייה של חצי שעה הספיקה כדי שרמת הסוכר תהיה שוב 400 (פי 4 מהתקין), ולאור התנודות החדות, ניסינו בלילה לתת מינון מעט נמוך יותר של אינסולין על מנת להימנע מירידה חדה ומסוכנת ברמת הסוכר. איזנתי את המינון בהתאם לנדרש, ולא שבתי לישון.

זו הייתה הפעם היחידה שאני זוכרת שבה לא זינקתי ממשכבי בלילה למשמע השעון המעורר. למחרת השתפר המצב, ומשחלפו שלושים שעות מעת שהגעתי לבית החולים, חיפשתי את רכבי בעיניים עייפות ונהגתי הביתה.

הסיפור שסיפרתי התרחש במהלך תקופת ההתמחות שלי בפנימית, שכללה 'רק 7-6 תורנויות בחודש'. שלב קודם לכן, בסטאז', עשינו 10-8 תורנויות שארכו 36 שעות רצופות. כאן השתפר המצב, פחות תורנויות, ואורכן 'רק' 30 שעות. בניגוד לתקופת הסטאז', הספקנו ברוב המקרים לאכול ארוחת ערב, ולא נאלצנו לעבור בין מחלקות על מנת למצוא פרוסת לחם אחיד ושאריות גבינה לבנה.

מצבם של הסטאז'רים והמתמחים כיום השתפר עוד יותר לכאורה – התורנויות שהם עושים קוצרו ל-26 שעות, אלא שהם עובדים בעומס גדול בהרבה משנחשפנו לו אנו, ובתנאי לחץ מתמשך. 'המיון אצלנו מתפקד כמו אירוע רב נפגעים', אמר לי מנהל חדר מיון ששוחח אתי לאחרונה.

כתוצאה מעומס כזה, מצאה מכרה שלי את אימא שלה קשורה ומבולבלת, בוקר אחרי שהגיעה למיון צלולה לחלוטין. הרופא הלום העייפות התעקש שמדובר בקשישה מפוזרת, עד ששניהם חזרו לעשתונותיהם – הקשישה אחרי טיפול אנטיביוטי, והוא אחרי מנוחה בת יממה בתום תורנות קשה.

כך נוצרות הטיות של החשיבה, כמו היצרות של שדה הראייה המאפיינת מצב לחץ. גם חיילים במלחמה נשחקים, לא כל שכן צוותי רפואה, שנלחמים לבצע את משימתם בצורה הטובה ביותר בתנאים שאליהם נקלעו.

העומס המתמשך והבלתי נסבל גורם לשחיקה – מחלת מקצוע שפוגעת בצוות הרפואי, אבל לא פחות מכך גם במטופלים. הצורך לרצות את כולם וההכחשה של המצב על ידי הנשחקים שהדימוי העצמי שלהם נפגע, גורמים לקשר שתיקה סביב השחיקה, בעודה תופחת לממדים מפלצתיים.

אל התשישות שמאפיינת לשחיקה מתווספת עייפות החמלה – המטפל מפסיק להתייחס למטופל במלוא האכפתיות, ובשלב הבא הוא מתייחס אליו כאל חפץ. כתוצאה מכך, מתפתחת אצל המטפל תחושה של כישלון ולעיתים גם דיכאון. ברור אם כן שזהו תהליך ממאיר הפוגע הן במטפלים והן באיכות הטיפול שניתן.

סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסם לאחרונה מדווח כי אחיות נמצאות בראש סולם השחיקה בישראל מבין כל המקצועות. 75% מהן מדווחות על תסמיני שחיקה. הרופאים אינם נותרים הרבה מאחור ומדווחים על כ-65% שחיקה.

אכן, הגוף זוכר את העייפות הנוראה, את השרירים הזועקים למנוחה, את הערפול בראש, ההתקוממות הפנימית, ובכל זאת ממשיכים. מתוך אחריות, מתוך שליחות. אבל האחריות חסרה התבוננות פנימית, אין הסתכלות על התמונה הגדולה. אין 'מבוגר אחראי' שיסתכל ויעצור את המעגל האיום הזה.

עייפות ושחיקה מובילות לטעויות, וטעויות במערכת הרפואה מתורגמות למוות ונכות. אין מי שיודע בדיוק את המספרים בישראל, אבל בארצות הברית טעויות רפואיות מוערכות כאחת מסיבות התמותה השכיחות, ואנחנו לא רחוקים משם. מספיק להסתכל על נתוני התמותה מזיהומים בבתי החולים.

זוהי רק אחת מהתוצאות הרות האסון של 'משולש ברמודה של מערכת הבריאות שלנו: עומס – שחיקה – טעויות. קשה לרכז ולאמוד את היקפן אבל טעויות מרובות קורות כל הזמן בשל העומס והשחיקה – טעויות באבחון, בטיפול, במתן תרופה שגויה.

במערכת הבריאות הישראלית נפער פער עצום בין רמת רפואה גבוהה לבין הערך האמיתי המתקבל על ידי המטופלים, שהולך ומידרדר. היא מחזיקה במקומות האחרונים והמפוקפקים בסולמות המדד של מדינות ה-OECD במספר מיטות לגודל אוכלוסייה ושאר מדדים הקשורים בהשקעה בבריאות.

כשאיתרע מזלנו ואנו מוצאים עצמנו מצדו המטופל של המתרס, רצוי שנזכור כי מרבית אנשי הצוות הרפואי המטפלים בנו עייפים ושחוקים. טוב נעשה אם נקל עליהם בכך שלא נפנה אליהם עם בעיות שניתן לפתור בעצמנו. טוב נעשה אם נגדיר מראש על אלו שאלות חשוב לנו לקבל תשובה. מחקרים מראים כי מטופלים המגלים הבנה וידע לגבי בעייתם, מודעים, מעורבים ומביאים לידיעת הצוות כשנראה שמשהו לא הגיוני – עומדים מול עד 50% פחות סיכון להסתבך בטעויות.

כשבני משפחה מאושפזים, חשוב להישאר לידם, לשמור על מעורבות ולהיות עם 'יד על הדופק', כיוון שמחלקה של 50 מאושפזים המטופלת על ידי שתי אחיות לילה משולה לשדה מערכה ולא כדאי להשאיר את יקירינו נטושים בה לבד.

למושכים בכתפיים וגם למזועזעים השואלים 'מה לעשות?' תשובתי פשוטה – לעשות! הציבור בישראל חייב להקים קול זעקה וללחוץ על משרדי האוצר והבריאות להכריז על תוכנית חירום להבראת מערכת הרפואה, להגדיל את המשאבים המופנים אליה ולתכנן נכון את התגבור.

פתרונות ביניים, כמו הורדת רמת הדרישות בבחינות רישוי לרופאים, יגרמו לכניסת רופאים ברמה נמוכה יותר למערכת והם יעבדו בה במשך עשרות שנים, לכן אסור לנו לבחור בדרך הזו. יש לנו רפואה מצוינת, צריך לאפשר לה לתת לנו את המיטב שהיא מסוגלת לו, חייבים לשפר את התשתית שלה ולשמור על שיווי משקלה."

 

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 06 לפברואר 2018

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s