"מי שנמצא במערכת הרבה זמן מגיע למצב של חוסר תקווה", מספרת ד"ר איתן גלעדי יעקובי, מתמחה בגינקולוגיה, בסדרת העדויות בכתבתה של רותם אליזרע ב-Ynet:

"מערכת הבריאות נמצאת באי־ספיקה. כל הזמן אנחנו מרגישים שיש הרבה יותר עומס ממה שהמערכת יכולה להכיל. התורים למיון ארוכים מאוד, וחולף הרבה זמן עד שאנחנו מתפנים לפגוש את המטופל, מחלקות האשפוז כמעט תמיד בתפוסה מלאה. ההתנהלות הזו — כרופאה שרוצה לתת טיפול טוב — מתסכלת אותי מאוד.

במשמרת שלי אני כל הזמן צריכה "לכבות שריפות" כדי שחס וחלילה לא יקרה אסון, אני מרגישה תמיד שאני על סף אובדן שליטה. כל מתמחה מכיר את התחושה שבה הוא תוהה כמה מהממתינים במיון סובלים ממשהו מסוכן שמקנן בהם והוא לא מספיק לאבחן אותם מוקדם.

כשאנחנו נדרשים לעשות כמה פעולות במקביל — לבקר במחלקה, להגיע לחדר ניתוח, לעלות לחדר לידה — לעיתים נותר חדר המיון ללא רופא.

ריבוי המשימות הזה עלול לגרום לכך שמשהו או מישהו יתפספס. אני חיה עם החרדה הזו בכל משמרת. אומנם אני לומדת להתמודד איתה וכבר יודעת איך לנהל את העומס בצורה נכונה יותר, אבל אני מסרבת להשלים איתו.

אין מספיק תקנים, אין מספיק רופאים, אין מספיק מיטות. התורנויות שנמשכות 26 שעות ארוכות מדי וצריך לקצר אותן. המחסור מורגש בכל פינה.

כשהעומס גדול וכוח האדם יורד — היכולות של הרופא נפגעות. אנחנו פחות זריזים, פחות סבלניים ופחות חדים, ומי שנפגעים הם בעיקר המטופלים שמגיעים לקבל טיפול. אני מתוסכלת מזה שאני לא יכולה לתת את הרפואה הטובה שלמדתי.

יש פער עצום בין הרצון והיכולות של הרופא המתמחה לבין מה שהוא יכול לעשות בפועל בתורנות במיון. יש פער עצום בין הרצוי למצוי.

מי שנמצא במערכת הרבה זמן נאלץ להגיע למצב של אדישות, של חוסר תקווה או השלמה עם המצב, אבל אני לא מוכנה לקבל את זה. המטופלות שלי חשובות לי, הרפואה הציבורית חשובה לי.

אנחנו דור חדש של רופאים שמאמינים שאפשר לעשות את הדברים אחרת, אנחנו חושבים שחייבים לעשות את הדברים אחרת. זו חובה שלנו כלפי המטופלים שלנו, כלפי עצמנו וכלפי הרופאים הבאים.

אנחנו רוצים שמערכת הרפואה תהיה טובה יותר עבור כולנו, כי כרגע המצב הוא בלתי אפשרי ומסוכן."

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 01 למרץ