ד"ר יסמין אבו פריחה, מתמחה ברפואה פנימית, מספרת על ההתפכחות הכואבת ועל התהום הפעורה בין הרצוי למצוי בעבודתה היומיומית:

"אז חלפו להן 3 שנים, ואיתן חלפה לה הנאיביות. גדלתי והתבגרתי, והיום אני כבר מתמחה ברפואה פנימית זה החודש השמיני. ברוטו אני עובדת במערכת הבריאות הציבורית כשנתיים וחצי (סטאז', תורנויות חוץ והתמחות). את החודש האחרון ביליתי בסבב ביחידה לטיפול נמרץ פנימי, כחלק מההכשרה המעשית שלי. והנה, מה אתם יודעים, יש לי סיפור טרי וחם מהתנור שיעזור לי להעביר את הנקודה.

השעה היא שתיים-עשרה בצהריים. היחידה לטיפול נמרץ פנימי מלאה בחולים קשים ומורכבים, האחד יותר מהשני. אין מיטות פנויות. גם היחידה לטיפול נמרץ כללי מלאה, וכך גם מרבית המחלקות בבית החולים. ככה זה בחורף. אנחנו מקבלים טלפון מאחת המחלקות הפנימיות. הם רוצים להציג חולה צעירה שהתקבלה לאשפוז במצב קשה, עם חום גבוה ולחצי דם נמוכים. ככל הנראה יש לה זיהום חמור שפוגע לה בלב, בכליות ובטחול. כשאנחנו מגיעים לראות אותה במחלקה, הצוות כבר באמצע הנשמה. כבר כשאנחנו בודקים אותה ברור לנו שהיא צריכה להגיע לטיפול נמרץ, ובראש מתחילות לרוץ האפשרויות – את מי להוציא במקומה? האם את המטופל שהגיע במצב קריטי בגלל זיהום ריאתי קשה וכעת לא יכול להיגמל ממכונת ההנשמה? אולי את המטופלת עם הדימום המוחי הענק, שהגיעה אלינו כי אין לה מקום בנוירולוגיה או נוירוכירורגיה? או אולי נוותר על המטופלת הצעירה שאובחנה ממש לאחרונה עם גידול ענק באגן, והסיכויים שלה גם ככה לא משהו?

הלוואי שזו הייתה דילמה שנתקלים בה רק אחת לכמה זמן, אבל האמת היא שזו דילמה יומיומית שלא מסתכמת רק בטיפול נמרץ. האמת היא שבבתי החולים כבר אין מקום יותר. המחסור במיטות וכוח אדם גורם לנו כל הזמן לשאול – איזה חולה נעדיף לשים בחדר שקרוב לעמדת האחיות? את מי נשבץ בחדר לטיפול מוגבר? מי מהחולים יחובר למוניטור? וברור לנו שזה תמיד יבוא על חשבון מישהו אחר. ככה זה כשאין רזרבות. למעשה, ככה זה כשיש פחות כיסאות משחקנים, וכשהמוסיקה נגמרת תמיד מישהו נשאר לעמוד לבד.

אז הפחדים שלי מלפני 3 שנים התממשו כולם (למעט הפחד על אבא שלי, שייבדל לחיים ארוכים) – כבר זכיתי בכבוד המפוקפק לחפש תרופה להורדת לחץ דם באמצע הלילה בכל בית החולים, כי בכל החטיבה הפנימית נגמר המלאי. כבר יצא לי לשחרר חולה עם שפעת, בשל העומס המטורף במחלקות הפנימיות, רק כדי שארבע שעות לאחר מכן הוא יחזור עם כשל נשימתי. נאלצתי להסביר ולהתנצל עשרות פעמים בפני מטופלים שהמתינו באשפוז למעלה מחמישה ימים לצנתור, ניתוח, גסטרוסקופיה או כל פרוצדורה אחרת. השיא היה כשביקשו ממני כוס חד פעמית לתה, ולא היה לי לתת.

האמת היא שאנחנו קורסים. הקריסה של מערכת הבריאות הציבורית בישראל היא עובדה מוגמרת ועצובה. הילה אלרואי, כתבת הבריאות של ערוץ 10, שעושה עבודה נהדרת בסיקור מערכת הבריאות, ידעה לנסח זאת היטב באומרה: 'אם היינו מדברים על מערכת הביטחון, כבר לא היינו אומרים שהסורים על הגדרות, אלא שהסורים כבר עברו את הגדר והם כאן'."

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 16 למרץ