גם בתנאים הכי טובים, התרוצצות בין בדיקות וחדרי המתנה במשך 11 שעות היא דבר מתיש. ומה במקרה של אנשים מבוגרים עם מחלות כרוניות קשות? בתור התחלה, מאוד רצוי שיהיו להם מלווים. דורית מספרת:

"תוהה מתי הפכנו למדינת עולם שלישי.

בית חולים נהריה. ערב רב של אנשים חולים, פצועים, כבויים, ואלונקאי אחד או שניים שמסתובבים ביניהם בצו האחים/ות.

אישה בת 72 שהיא במקרה אמא שלי, חולת דמנציה, אחרי התייבשות, הפרעות בראייה וכ-11 שעות ברוטו בחדרי המתנה, בדיקות דם ודומיהם (10:00-15:00 ביקור רופא; 16:00 עד לרגע זה ועדיין בבי"ח). היא בקושי הולכת, חיוורת כולה, תשושה ומותשת. אפילו מיטה לא הציעו לה.

חדר האחיות סגור ומסוגר. איך נעביר את המסר לאח/ות שצריכים אלונקאי? שצריכים מיטה לנוח בה?

דופקים בדלת. דופקים שוב. לשווא.

כשכבר מצליחים לראות עין אנושית מגיחה מהחדר, הוא אומר לנו שהוא בשיחת טלפון וש**תיכף** יגיע אלונקאי. תוהה כמה שעות זה תיכף.

אוקיי.

CT מוח ועכשיו לחכות שוב לאלונקאי שיחזיר. באמצע ההמתנה התייאשנו. אז צעדנו לבד בחזרה להמתנה. להזכירכם, אמא בת 72 עם דמנציה, גוררת רגליים, עם הפרעות בשדה הראייה מהבוקר.

על הדרך גם קיבלנו משוב מהאח שאנחנו כאן 'רק' 4 שעות והספקנו ביקור רופא ו-CT. 'זה ממש יפה', אמר.

יופי לנו, פיפי פרס…

עכשיו בדיקת נוירוכירורג במיטה במיון כי לא מצא חדר רופא פנוי, אלא שלצערנו אין שרפרף שבעזרתו תוכל המטופלת בגובה 1.50 מ' להגביה עוף ולטפס למיטה הרבה יותר גבוהה… פשוט אין שרפרף. אז איזה מזל שיש לה מלווים… ואני מיד חושבת על אלה שאין להם.

ולכל מי שחושב לעצמו שהם עושים עבודת קודש ושאין תקנים ושאין מה לעשות ואין מיטות ואין שרפרפים ואין סבלנות ויש עומס. לא מעניין ת'תחת. אמא שלי מעניינת אותי כרגע, בשעה הרביעית שלי כאן לצדה.

את מי אני מאשימה במצב המזעזע והלא אנושי הזה? את ראש הממשלה, את שר הבריאות, את אזרחי המדינה (ואני ביניהם) על כך שאנו מאפשרים למערכת הבריאות שלנו להיראות כך, למדינה שלנו להיראות כך, לכאב שלנו להיראות כך, לחושים שלנו להתקהות כך, לאנשים שבנו לאבד צלם אנוש כך."

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 20 לנובמבר