"כשאני במיון, אני כמו טרקטור, חורשת וחורשת וזה לא נגמר. אני יורדת למיון בארבע אחה"צ אחרי יום עבודה במחלקה, שובל של אלונקות מד"א משתרך בכניסה, ממתינים להיכנס ואין מיטות פנויות. החולים מחכים לאשפוז אבל גם במסדרון בפנימית כבר אין מקום, והעומס נשפך אחורה פיזית מחוץ לביה"ח.

אני עובדת, המערכת הממוחשבת עובדת לפי צבעים – ריבועים אדומים לחולה שלא נבדק, ריבועים לבנים לחולה ללא החלטה (אשפוז/שחרור). עובדת קשה בלהפוך את כל האדומים לירוקים, לקבל החלטות. הטיימר של זמן ההמתנה לרופא עולה ועולה, אני פשוט לא מספיקה לראות את כולם במהירות הדרושה כי זה לא נגמר.

בשתיים לפנות בוקר יש לי זמן להפסקה ראשונה. זה לא ששקט, אבל אפשר לנשום. היה כל כך עמוס, אפילו לא שמתי לב שכבר עשר שעות אני עובדת בלי לשתות מים או שירותים או כלום. מי עובד ככה? זה כמו סדנאות יזע במזרח, או מחנה עבודה בסיביר. וזה עוד ביום טוב, כי תיגברו בעוד רופא, והצוות חזק ומתקתק.

מנהל במיון נשאר לתת יד, הוא עזר לנו עד 4:30 (לפנות בוקר), רק אז נרגע קצת. הוא עוד חוזר מחר לעבודה. כדי להקל על הפנימיות הוא מבקש להתייעץ איתו על כל אשפוז, אפילו שאני כבר ותיקה ואלו החלטות שאני עושה מזמן לבד. רוצה לוודא שאין אשפוזים מיותרים. באיזשהו שלב הוא מתייאש. החולים פשוט קשים מדי.

אין אשפוזים מיותרים, יש יותר מדי חולים, מיונים אחרים במרכז הארץ סוגרים לכמה שעות להתאושש קצת, אצלנו עסקים כרגיל. חולה שמחכה לאשפוז במיון מחצות, השעה כבר שמונה בערב, הוא מעל 80, צלול, מתלונן. הוא צודק – זה לא יעלה על הדעת שהוא זרוק שעות רבות כל כך במיון. אני נותרת ללא מילים מולו.

אני מגיעה הביתה בבוקר, הנסיעה קשה, נאבקת בעייפות. הגוף דואב, כל כך הרבה שעות ערות על הרגליים, כמו אחרי אימון אינטנסיבי. החשבון נפש של היום שאחרי הוא הקשה ביותר. כולם קיבלו את הטיפול המתאים? שמעתי פעם על עייפות בקבלת החלטות אצל שופטים כשמתרחקים מארוחת הצהריים. ומה נגיד בתנאים שלנו?"

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 15 לאפריל