" מערכת הבריאות קורסת.
היא הורגת אותנו – מטופלים ומטפלים גם יחד.
ואני, כל עוד אוכל פיזית – אמצא את כוחות הנפש להמשיך להילחם ולא רק עבורי."
מספרת חיה מאור:

"הגיע היום שבו פרצתי בבכי באמצע מרפאה מלאה אנשים, נשות צוות ורופאה אחת, שאני די בטוחה שעשתה הכל כדי לא לפרוץ בבכי בעצמה.

כולנו שמענו על הרופאים שגופם קרס עקב המצב הנוראי של מערכת הבריאות. אני מחכה שיגיע הרגע שבו יגיעו הדיווחים על הרופאים שנפשם לא יכלה עוד.

 

אלו שקורסים תחת העומס, שאין להם מחליף כשהם עצמם חולים. כשהם חוזרים עדיין קצת חולים ומזניחים את בריאות גופם ונפשם בשביל המטופלים שלהם. אלו שמשאירים משפחה מחכה כי יש עוד מטופל שהגיע בלי תור וחייב טיפול. אלו שמנסים להתמקד בחולה שמולם בעוד חולה אחר דופק על הדלת בצעקות, ואם צריך להרגיע את כל המטופלים האלה יחד.

אלו שמוצאים את עצמם בסופו של יום מתפרקים ומתפרצים באמצע מרפאה מלאה אנשי צוות ומטופלים. כי הוסיפו להם חמישה מטופלים, שזה לפחות שעה וחצי של קבלת קהל ביום מאוד לחוץ.

כי הדרך להפחית עומס מטופלים היא קבלת בקשות בטלפון במייל ובפקס, וזה עוד שעה של עבודה, במקרה הממש ממש טוב.

כי

הם

קורסים.

רובם המוחץ לא יצליחו לאסוף את עצמם ולהתנצל כמה וכמה פעמים בפני המטופלת המותשת והמייבבת. הם לא יעצרו לרגע להתנצל גם מול הצוות שלהן, בכנות ובעצב כל כך רב. את זה עשתה הרופאה שלי, ואני כל כך מעריכה אותה על כך.

לבי נישבר היום, ולא בגלל הרופאה המדהימה שלי שהתעקשה לראות את מי היא שולחת לניתוח כי היא פשוט לא מצליחה לזכור את שמות המטופלים שלה ורוצה לדעת מי מבין מאות המטופלים שלה מקבלת טיפול ואיזה. להבין ולוודא שהמטופלת שלה צריכה מה שביקשו ממנה ושהיא תקבל גם את הטיפול הטוב ביותר בדרך אל ומעבר לניתוח הזה.

כולם אומרים לי שמה שחשוב זו אני. שאקבל את הטיפול שאני צריכה, שלא אחשוב על כל מי שבחרתי לייצג, על כל מי שגם בעבורו אני מתעקשת להילחם.

כן, נפגעתי.

נשברתי.

בכיתי ואיימתי, התחלתי כבר לתכנן מלחמות נוספות ונחרדתי לרגע.

אבל לראשונה במסע שלי בשנה האחרונה אני לא לבד גם בהתמודדויות היומיומיות האלו. אני לא מטיילת מבית חולים, מחדר עירויים לחדר רופא ומשם לעוד מרפאה ולעוד חדר רופא לבד. והלא לבד הזה שלי שמרה עליי היום.

היא היתה הקול הרגוע, הקול הצלול שהזכיר לי שמרפאה הזו אין אשמים. שלא אני הייתי הכתובת לכעס הזה, ושלא אני אפגע מהמערכת החולה הזו, כי לי עדיין יש את הכוח.

מערכת הבריאות קורסת.

היא הורגת אותנו – מטופלים ומטפלים גם יחד.

ואני, כל עוד אוכל פיזית – אמצא את כוחות הנפש להמשיך להילחם ולא רק עבורי.

כן, לשם שינוי קודם כל עבורי אבל אחר כך גם עבור כל שאר חבריי, החולים והבריאים יחד.

 

וכדי שישארו לי כוחות שכאלה, אני סופסוף הולכת לנוח, עד מסע הכומתה הבא מחר.

ובקשה אחת לי אליכם – בלי תגובות כועסות, הסברים למה אני צריכה להחליף קופה או…. כל זה.

לא זו הנקודה ולא זו מטרתי.

לא הרופאה אשמה.

לא הצוות הקורס יחד איתה.

זו מערכת הבריאות שהורגת את כולנו, והדג מסריח מהראש."

 

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 5 למאי