מתפרסמים מדי פעם דיווחים על העומסים בבתי חולים, ומפרטים מהו אחוז המאושפזים מעל לתקן המותר.
אבל המספרים האלו הם חיים של אנשים, וחשוב שנבין מה זה באמת אומר.
מספר לנו יואל, רופא:

"צריך להבין מה זה אומר 10 מעל התקן. זה לא רק מסדרון. זה בלי תוספת של אחות או כוח עזר. בפנימיות החולים סיעודיים: זקוקים להאכלה, למקלחת, להחלפת חיתול. כל זה לא מתבצע כיאות.

המונשמים: חולים שהיו מתקבלים לטיפול נמרץ, היום מקבלים מיטה במסדרון. הדבר משפיע אחורה על המיון. שוכבים עשרות מטופלים שמחכים לאשפוז בפנימיות. במיון הם לא זוכים לחצי ממה שהמחלקה הפנימית יכולה להציע. המיון לא בנוי לחולים הסיעודיים האלה. מילא מקלחת, מילא חלוקת תרופות, לא תמיד יש מי שיאכיל.

העומס הזה יוצר עומס על צוות המיון, על האחיות, מושקע זמן וצוות במחכים לאשפוז, מיטות נתפסות עד מצב בו מד"א נכנסים ואין מיטה פנויה להשכיב קשיש שבקושי נושם. העומס הולך קדימה וממוצע המתנה לרופא עומד על שלוש-ארבע שעות. מילא, לא נפספס עליות ST או שבץ כי המטופלים מקבלים טריאג' מהיר, אבל אלה שפחות אקוטיים ימתינו ארבע שעות.

גם אם הם בני 96, חלשים מדלקת ריאות. הצוות הרפואי שאחרי ארבע שעות המתנה של המטופל ועשרים שעות עבודה רצופה (בלי אוכל, בלי שירותים, בלי מנוחה) שלהם זוכה ליחס משפיל מהמטופלים – פרצופים, העלבות, צעקות, לפעמים גם אלימות.

לפעמים בא לנו פשוט לקום וללכת הביתה. להשאיר מאחורינו את כל הכאוס הזה. מה לנו ולזה? השכר לא שווה, העבודה בתנאים מחפירים והיחס נוראי. למה אנחנו שוכבים על הגדר בשביל מערכת חולה?

לצערי, זה נטו אידיאלים. אחיות ורופאים וכוח עזר, שעובדים מסביב לשעון בלי כוחות כי הם לא יכולים להישאר אדישים לסבל של האחר. במקום לשבור את הכלים אנחנו ממשיכים ואולי רק מחריפים את תחלואיה של המערכת הזו.

זהו. פרקתי קצת."

 

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 10 למאי