משמרת במיון מתחילה כאילו אני במלחמה. אתם יודעים מה זה חייל בקרב? זה בדיוק ככה

בית חולים הוא כמו זירת מלחמה, ובמלחמה הזאת כולנו מפסידים. אולי אם נשנה את השם של מערכת הבריאות ל"כיפת ברזל", יתחילו לקחת את החולים ברצינות? א' מספר בגילוי לב איך זה נראה מהצד של צוות הסיעוד:

"אני סטודנט לסיעוד. עובד בבית החולים בתפקיד הזה. אני אגיד לכם את האמת? לא ציפיתי שלעבודה כזאת אני מכניס את עצמי, לסדר יום כזה. האהבה שלי לאנשים ולתת מעצמי עבור אחרים היא גדולה, אבל זה לא הגיוני שאני, בתור סטודנט, כבר נשחק מהמקצוע.

משמרת ערב במיון מתחילה כאילו אני במלחמה. אתם יודעים מה זה חייל בקרב? בשדה 'אויב ועוין'? תחשבו שזה בדיוק ככה. עשרות מטופלים, משפחות ומלא צפצופים של מכשירים ברקע, בן משפחה בא ומתלונן שמהבוקר לא החליפו לאמא שלו טיטול, מטופל צורח מכאבים, והמיון? עולה על גדותיו, זו רק ההתחלה! הוא כבר על 150% תפוסה. אני בתור סטודנט רץ ממטופל למטופל, ושלא נדבר על האחים והאחיות שאני לא רחוק מלהיות אחד מהם, שלא מוצאים את עצמם בין המטופל שיש לו חשד לאירוע מוחי לבין המטופל שחווה פרכוסים במיטה ליד. שני אחים על 25 חולים.

עכשיו תחשבו שוב על חייל במלחמה, חייל אחד מול 12 'אויבים'. המטרה שלי היא שתבינו על ידי ההמחשה ההזויה הזו, שמרוב לחץ במהלך המשמרת, הניסיון לחשוב במהירות ולקבל החלטה מיידית, להכניס מחסנית חדשה לנשק, לדרוך ולירות ולעשות משהו טוב למישהו בעבודה שבחרתי לתת מעצמי בה עבור אלה שזקוקים לי… אז במצב של היום, מה שנשאר לי זה רק לזרוק את הנשק לרצפה, להרים ידיים מול האויבים שלי ולהגיד שאני פורש, אני מרים דגל לבן, כי בממשלה מחליטים שביטחון הוא חשוב יותר כנראה.

אין לי שום צל של ספק בזה, שלא תטעו! בטחון הוא נושא חשוב מאוד ועוד במדינה כמו שלנו שרוויה במלחמות  ונמצאת כל יום בסכנה ממשית לאחת כזו. אבל הבריאות? כנראה חשובה פחות. זו מלחמה שמשאירים אותה בצד. היא כנראה לא מלחמה של מדינת ישראל בכללותה, אלא רק של אלה שהיא נוגעת בהם. בהתחלה זה עוטף עזה, אה? אחד כך שדרות, אשקלון… אוי, באר שבע. ואז מה? רק כשזה מגיע לתל אביב הממשלה מחליטה לקום ולשים את האצבע? להפחיד את הצד השני?

מתי במערכת הבריאות יגיע השלב של 'תל אביב'? יגיע יום שתיכנסו למלחמה הזו בבתי החולים, לא מאחל לכם בכלל. אבל חס וחלילה אם כן, אני מאחל לכם שתצאו מנצחים, בזכות צוות שייתן לכם את המיטב, עם הנשק הכי טוב שלו והציוד הצבאי הכי חזק שמדינת ישראל יכולה לתת לו. שתצאו עם חיוך על הפנים, ארבע גפיים שלמות וללא כל צלקת של בית חולים, נפשית ופיזית.

בתודה, סטודנט לסיעוד במדינת ישראל."

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 11 ליוני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s