סיכנו אותי ואותה, ומחוסר זמן וכוח אדם, אף אחד לא בדק
יש כעס, ייאוש, עצב, מרמור ובראש ובראשונה כניעה
אני ניגשת אליה, היא אוחזת בידי ומתחננת שלא אשאיר אותה לבד
שירותי בריאות ירודים כל כך לא רק גורמים אי נוחות – הם מסכנים את בריאותנו ואת חיינו
אין לי זמן אפילו לעשות שיחה ראשונית כדי להבין מה המצוקה שלו
רוצים לקבוע תור? שיהיה בהצלחה!
ואז מתפלאים למה אנחנו קורסות?
לא לכולם נמצא מקום ישיבה. חלקם מסתובבים. חלקם זועקים
אין לנו מספיק רופאים, אין לי מספיק אחיות ואין לי מה לעשות עם זה
בהתחלה חשבתי שאנחנו בפארודיה, אבל אז אמא שלי התחילה לבכות
הפצע המדמם של הפריפריה עשוי להפוך לכשל רב מערכתי אם לא יטופל
המערכת הציבורית קורסת, התורים מתארכים, החולים סובלים
מכתבים לבריאות 