לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 2 יוני 2014.

לפניכם סיפורה של ע' מ-2006, על אבחון שגוי שגרם לה לסבל מתמשך במשך חודשים ארוכים, עד שפנתה לאפשרות הרפואה הפרטית ורק אז זכתה לאבחון הנכון ולטיפול המתאים:

"הגעתי למיון בבית חולים בירושלים עם 40 מעלות חום בערך, ובקע מפשעתי. אני לא ידעתי עדיין מהו בקע, ומהם הכאבים החזקים שאני חווה בכל פעם שאני מתעטשת, הולכת, מרימה, או סתם מרגישה באופן רנדומלי מפעם לפעם. או מהי הבליטה הקטנה והמשונה שצצה לי לפרקים בצד הבטן. הייתי שם עם אחותי, הגענו בערב, שוחררנו הביתה בסביבות 4 בבוקר, כשכל הלילה היה מלא התרוצצויות בין מחלקות, רופאים ובדיקות למיניהן. לא שיא הכיף כשכל צעד כואב והכל מעורפל מטשטוש של חום גבוה.

אבל העניין האמיתי הוא שאחרי כל השעות האלה שוחררתי הביתה ללא אבחנה. ללא אבחנה? לא מדויק. הם לא הצליחו לאבחן את הבקע. מה שגרם להם לקחת את אחותי לשיחה צפופה והסביר לה שאני משוגעת, חולה פסיכיאטרית, וצריכה כדורים בבירור. שאני ממציאה ומדמיינת את הכל כי אני לא בסדר בראש. חייתי עוד כמה חודשים אחר מכן עם כאבים די זוועתיים (זה לא להיט כשחלקים מהבטן שלך פשוט נשפכים החוצה), עם האמונה הכה מעודדת שאני חולת נפש, כי עובדה – הרופאים בדקו אותי ואמרו שאין לי כלום.

מעבר לזה לקח לי עוד חודשים לנסות וללכת לרופא אחר, שאבחן את הבעיה והפנה אותי לניתוח שפתר אותה. מותר לציין שהלכתי אליו כבר באופן פרטי, אחרי החוויה במיון, ואחרי עוד רופא של קופת חולים שטען  (ותוך כדי אותו ביקור!!!) שיש לי 0, 1 ו-2 בקעים מפשעתיים.

אני תוהה לעצמי לפעמים מתי בדיוק בפעם האחרונה מישהו מהממשלה, או אנשים מהמשפחה הקרובה שלהם, היו מאושפזים ברפואה הציבורית. לפעמים הייתי רוצה שיהיה חוק שמחייב את זה, כי לא נראה לי שאחרת לאף אחד יהיה אכפת אי פעם מספיק כדי שמשהו יזוז."