לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 5 יוני 2014.

לפניכם סיפורה של שרה מ-2011, על אבחון שגוי וסחבת בטיפול בסבתה, שהביא בסופו של דבר למותה בטרם עת:

"לסבתא שלי היה פצע פתוח בכף הרגל שלא החלים. הרופא הראשון שלח אותה עם משחה, הרופא השני שלח אותה לפדיקור, השלישי ברב חוצפתו אמר לה שאולי ההיגיינה לא משהו ובגלל זה הפצע לא מחלים.

הרביעי שלח אותה לביופסיה בבי"ח באזור המרכז.

בית החולים שלח אותה הביתה בהסבר שאין מה לעשות ביופסיה לפצע הזה.

וככה גרירה של חודשים, כשכל תור בין רופא עור מומחה אחד לאחר לוקח לפחות חודש חודשיים, וסבתא חושקת שיניים וממשיכה לדדות על הרגל הכואבת.

אחרי קרוב לשנה, שלחו אותה שוב לביופסיה. הפעם בגלל שצעקנו על הרופא הם הסכימו לעשות את הבדיקה.

התשובה שהתקבלה – סרטן עור.

הפיתרון – כריתה חלקית של כף הרגל בחלק הנגוע.

לאחר הניתוח, לא עשו הקרנות וכימו כדי לוודא שהורגים שאריות וגרורות.

עברה כמעט שנה, ופתאום הרגל מתחילה להתנפח, ונקודות כחולות מתחילות למלא אותה.

חוזרים לבדיקות, והדיאגנוזה היא שסרטן העור חזר.

הפעם זרקו אותנו לבית חולים אחר, הפרופסור שם כמעט ונחנק כששמע שלא עשו כימו והקרנות לאחר הניתוח, הוא חשב שאנחנו עובדים עליו, אז הוא התקשר בעצמו למנתח בבית החולים הקודם שאישר לו שהם לא ראו צורך בכך.

בבית החולים הזה החלו ישר בטיפולים, ואז החלה הבדיחה החדשה, שקופת חולים לא מוכנה לאשר את הטיפולים. פוסט ענקי שלי בפייסבוק והמון שיתופים גרמו להם להתקפל ולאשר את הטיפולים.

אבל זה כבר היה מאוחר מדי. תוך שלושה חודשים האבחנה כבר עברה לסרטן עור דרגה 4, שממנה אין דרך חזרה, וההתדרדרות הייתה מהירה.

קברנו את סבתא באוקטובר 2012.

אנחנו לא חיים באשליות, אנחנו יודעים שסטטיסטית סרטן עור דינו לשוב ולתקוף, אבל הבדיקות והמחקרים שעשינו מראים שאם הסרטן היה מתגלה מיד בהתחלה, היינו מקבלים עוד כמה שנים. במקום זה, הפצע שהיה לה ברגל ונופנף על ידי הרופאים במשך שנה – התפתח לסרטן דרגה 3 (כשההתחלה הייתה דרגה 1 כאמור).

הפסדנו את סבתא למערכת בריאות חולה מהיסוד ורופאים שלא מתייחסים ברצינות לחולים."