לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 11 יוני 2014.

לפניכם סיפורו של אמיתי ערמון, שליווה את סבתו במאות ימי אשפוז בבתי חולים, ומסביר מדוע השר"פ ייצור מצב של רפואה לעשירים בלבד ולא יעזור לפתרון המשבר במערכת הבריאות. פורסם לראשונה באתר "עבודה שחורה" באפריל 2014:

"בחודשים האחרונים מתקיים ויכוח ציבורי ער למדי סביב רעיון השר"פ, מכירת שירותי בריאות פרטיים בבתי-החולים הציבוריים, במטרה למלא את קופתם המדולדלת, לשפר את שכר רופאיהם הבכירים ולהפוך אותם לאטרקטיביים יותר לבכירים שבורחים למערכת הפרטית. מדובר בעיקר על ניתוחים שרופאי בית החולים יבצעו אחר-הצהריים בתמורה לתשלום פרטי, כשהמטופל יבחר את רופאו.

רבים כתבו על כך שקיצור תורים והקצאת רופא בכיר בתמורה לתשלום מהווים אפליה לא סבירה במערכת ציבורית. התייחסו גם לכך שהשר"פ ייצור תמריץ לביצוע ניתוחים מיותרים, על בסיס שימוש במערכת הציבורית כפלטפורמה לשירות פרטי. כתבו על כך שיותר רופאים יעסקו בניתוחים פרטיים אחר-הצהריים, ולכן יפחיתו ניתוחים ציבוריים בשעות הבוקר, כדי שלא יגלשו לזמן השר"פ. כתבו גם על הסחרור הצפוי בתעריפי הרופאים ועל כך שבתי-החולים לא ממש ירוויחו מהעניין, כפי שקרה בהדסה. דנו גם בכך שלחולה בשעת צרה אין כלים לדעת איזה רופא באמת כדאי לבחור לניתוח מסוים – אפילו למנהל המחלקה ולמשרד הבריאות אין נתונים לכך.

מול כל הטיעונים האלה תומכי השר"פ משתמשים במילת קסם אחת: 'רגולציה'. לדבריהם, פיקוח יעיל, כזה שלא ראינו כמוהו עד היום, יאפשר 'למתן את העוול', להשגיח שרופאים בכירים יעשו גם ניתוחים ציבוריים, לאזן את אורכי התורים, לפקח על תעריפים, לתת מידע על הרופאים, ועוד.

במשך כל חודשי הוויכוח 'הסטרילי' הזה על סטטיסטיקות ומינהל כמעט ולא נשמע קולם של החולים, וכמעט ולא הוזכרו חיי היומיום בבית-החולים. לצערי ליוויתי את סבתי בבתי-חולים במשך למעלה מ-500 ימי אשפוז במצטבר, בשבע מחלקות של שלושה בתי-חולים, ופגשתי חולים ואנשי-צוות רבים. כיוון שכך, אני יודע לצערי איך נראים שם חיי היומיום. מי שלא היה שם לא יבין זאת.

מי שלא היה שם לא יוכל לדמיין איך זה כשחולה מחכה שעות לכך שיחליפו לו חיתול. איך זה כשחולה ישן עם ידיים קשורות כי אין מי שישגיח שלא ימשוך צינור בשנתו. איך זה כשחולה מחכה למדידת חום ואקמול בלילה והאחות עמוסה. איך זה כשרופא מתבלבל בין חולים, או כשהוא טועה במינון של תרופה רעילה. איך זה כשאין מקום במחלקה המקצועית והחולה מועבר למחלקה פנימית כללית. איך זה כשהאחות לא מחליפה חלוק חד-פעמי ומעבירה זיהומים בין חולים. איך זה כשחולה ישן במסדרון שכל רגע עוברים בו ומעירים אותו. וזה רק חלק קטן מהרשימה. היומיום בבתי-החולים הוא מאבק מתמיד על טיפול ועל תשומת-לב של הצוות המצומצם והמותש, שיכול להיות הרת-גורל.

עכשיו דמיינו בית-חולים ציבורי עם השר"פ המוצע כעת. דמיינו בית-חולים ששני חולים מאושפזים בו במחלקה לאחר ניתוח: מטופל רגיל, ולצידו לקוח פרטי של ראש המחלקה, ששילם רבבות שקלים באופן פרטי. האם ישאירו חולה פרטי כזה עם חיתול שדורש החלפה? האם הוא זה שיהיה במסדרון? האם אותו יוציאו מהמחלקה למחלקה פנימית כללית? האם אותו ישאירו עם חום גבוה?

איזו רגולציה תוכל לפקח על הדברים האלה, ועל עוד המוני פרטים שמרכיבים את היומיום בבית-החולים? נוכח הערות ה-OECD על הבקרה והמדידה המועטות בבתי-החולים בישראל, ובהכירנו את יכולות הפיקוח הקיימות כיום במערכת הבריאות ובמערכות אחרות, קסמה של המילה 'רגולציה' פג מזמן בהקשרים האלה. לא יהיה רגולטור שישגיח כל הזמן על כל החולים והעובדים.

אפליה על בסיס כספי במערכת הציבורית לא יכולה להתקבל כתוכנית סבירה, ושום רגולציה לא יכולה לרפא אותה. את בעיותיה העגומות של מערכת הבריאות אפשר וצריך לפתור בדרכים אחרות. צריך להרחיב את הצוות ואת שעות הפעילות במימון ציבורי, עבור כולם. אפשר להחזיר את השתתפות המעסיקים בביטוח הבריאות של עובדיהם, שבוטלה ע"י נתניהו. אפשר לבטל את הפטור ממס בריאות שניתן להכנסה מעל 42 אלף ש"ח בחודש. אפשר להכליל את הביטוחים המשלימים בסל הביטוח הבסיסי, כך שימומנו עבור כולם באופן פרוגרסיבי, במקום שחולים וקשישים ידרשו לשלם יותר. אפשר לעדכן את תקציב הבריאות כפי שנקבע במקור בחוק ביטוח בריאות ממלכתי.

יש תוכניות ברוח ההצעות האלה שהוגשו לועדת גרמן, רק צריך אומץ ציבורי כדי לממש אותן, מול לחצים בכיוונים מנוגדים. לא ניתן להישאר אדישים מול סבל ועוול, ואסור להשאיר במסדרון את הזקנה שאין לה כסף לרפואה פרטית."