לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 12 יוני 2014.

לפניכם סיפורו א' ממרץ 2013, שליווה את אשתו לבדיקות דחופות. במצב שבו הצוות והאמצעים מוגבלים, ואנשים נאלצים להמתין שעות ארוכות באי נוחות וחוסר ודאות – הרוגז והתסכול מתפרצים משני הצדדים:

"אני ואשתי הגענו למיון בבית חולים אחרי שהייתה לה תגובה אלרגית למשהו. בהתחלה קיבלנו אותנו בסדר. אחרי רק חצי שעה אח בדק אותה, אמר שכל עוד היא לא נחנקת המצב טוב וכדי לקבוע בדיוק את החומרה של המצב (היו לה סחרחורות ופריחה) צריך לעשות בדיקת דם. בסדר, חשבנו. לא ידענו שתהליך פשוט כמו בדיקת דם יכול לקחת כמה שעות.

ישבנו לחכות בחדר המתנה במשך שעתיים, מחכים לתורנו. ואז יצאה אחת האחיות מחדר הטיפולים ואמרה שאין יותר בדיקות דם היום. מה זאת אומרת? שאלנו. אז איפה נעשה את הבדיקה? אציין שלא היינו היחידים שצריכים בדיקה, היו עוד 8 אנשים לפחות שהיו צריכים.

אחרי שהיא סיימה לצעוק שנירגע, למרות שלא ממש התעצבנו, רק שאלנו בנימוס לאן ללכת בשביל הבדיקה, היא הצביעה במורד המסדרון הרחב לעבר עוד חדר המתנה. כשהגענו לשם רציתי לשאול את האחות האחראית החדשה, לוודא שאנחנו ברשימה ושיקראו לנו (אנחנו ועוד האנשים שאיתנו, שגם צריכים בדיקת דם). קיבלתי נפנוף ידיים בתשובה והוראה לשבת לחכות. אז חיכינו.

אחרי שעה אחד החברים האחרים בקבוצת 'בדיקות הדם' ניסה לקבל תשובה לאותה שאלה, והוא נשלח למקומו בצעקות. 5 דקות אחר כך הגיע מאבטח, בחור בגודל של מקרר ממוצע, שחסם את הדלת של החדר. כנראה שהתפרענו יותר מדי עם השאלות.

אחרי שעה נוספת שלחו אותנו חזרה לאולם ההמתנה הראשון, שם חיכתה לנו עוד אחות, שצעקה עלינו  "את ד'? למה את לא באה כשאני קוראת לך?! אני קוראת לך כבר חצי שעה!" שלחו אותנו לשם, אמרתי, איך היינו אמורים לשמוע?

אחרי עוד קצת צעקות הדדיות, וניסיונות להחליט מי אשם וכמה, היא סוף סוף הסכימה לקחת דם. עכשיו התחילה ההמתנה לרופא שיקרא את התוצאות, אבל זה כבר סיפור אחר…"