לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 15 יולי 2014.

לפניכם סיפורה של ר' על היחס לחולים סופניים וקשישים בבתי חולים, שם אין לצוות מספיק פנאי כדי להעניק להם תשומת לב וכבוד בסוף חייהם:

"שבועות אחרונים כסטודנטית לרפואה במחלקה פנימית… מכל עבר חולים, מבוגרים, רובם חולים מאוד.

נשלחתי לשים ליין (להכניס עירוי) לחולה שלא הכרתי.

אישה בת 85, עם סרטן ריאות סופני. הגעתי למיטתה. המיטה הייתה ספוגה מים ודם מעירוי שלא היה במקום, והאישה, שקועה וקחקטית (מצב של רזון חולני), שכבה שם במיטה. ברור היה שאלה רגעיה האחרונים.

ושהם לא יפים. בכלל.

ניסיתי להכניס לה עירוי אבל כל הוורידים היו מפוצצים, והידיים בצקתיות מדקירות חוזרות ונשנות ומהמצב הקשה בו היתה.

בתה אמרה לי – אנחנו רוצים שזה ייגמר. אני עו"ד, ואנחנו יודעים שהיכולת שלכם מוגבלת, אבל תעשו שזה ייגמר.  אם היא היתה יודעת מה מצבה כעת היא היתה בוחרת בבירור במוות.

לקח לי זמן להבין את כוונתה. האם היא כועסת עליי שדקרתי אותה? גם ככה הרגשתי שאני מתעללת בגוף החולה. אבל אז הסביר לי הסטאז'ר שהיא רוצה את העירוי, כדי שיוכלו להמשיך בהזרקת המורפיום.

קראתי לאחות שתסדר את המיטה, ולרופאה שתשים לה עירוי. למחרת, החולה נפטרה.

 

מערכת בריאות בריאה יותר היתה מאפשרת לחולים סופניים לעבור להוספיס, בו יוכלו למות בכבוד המגיע להם."