לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 16 יולי 2014.

לפניכם סיפורו של ש', שאביה נאלץ להמתין שעות ארוכות בחדר מיון במצב קשה ומסוכן עקב העומס:

"אבא שלי הופנה למיון ע"י רופאת משפחה בגלל איזה סימפטום שהגיע חודשיים אחרי אשפוז קודם.

הגענו למיון של בית חולים גדול במרכז. במיון שם יש פי 2-3 מאבטחים מאנשי צוות, ולא סתם. בלתי אפשרי לקבל שם יחס, אפילו לשאול רק מתי מישהו יראה אותו. אני ואמא שלי בילינו בתורנויות על הדלפק של תחנת האחיות כדי לנסות לתפוס שבריר שנייה שבו אחת האחיות פנויה לענות על שאלה, וזה לוקח שעות. בזמן הזה המאבטחים, ויש הרבה מהם, מלחיצים את כל הנוכחים. עוברים לידי ואומרים לי להתרחק מהדלפק של האחיות ואז להתרחק מהאמצע של החדר וכל שנייה מעירים לאנשים שרק עומדים בשקט, לא ברור למה.

אחרי כשלוש שעות במיון, רופא החליט לאשפז את אבא שלי, שבינתיים לחץ  הדם שלו רק טיפס (שוב, עברו שעות אז זה הגיוני). ניסינו להבין מאחת האחיות מתי יאושפז. הערב הגיע, וקבלה למחלקה הרי לוקחת זמן. חיכינו במיון בלי סיבה כארבע שעות נוספות (!) עד שאחות התפנתה להרים טלפון למחלקה כדי לוודא שהם יכולים לקבל אותו. ארבע שעות מיותרות והשעה קרובה לחצות.

מיד כשאמרו שאפשר לעלות, התחלנו בתזוזה, והאחות במיון שאלה אם להזמין כסא גלגלים. לאור ההתנהלות המזעזעת החלטנו לוותר ועלינו עם אבא שלי במעלית למחלקה.

כשהגענו למחלקה הוא כבר היה צריך לקבל כדורים שהוא נוטל בערב, אבל זה עוד ניחא. הרופאה במחלקה היתה מזועזעת שאדם שמאושפז עקב לחץ דם גבוה אחרי צנתור עלה ברגל (אם כי במעלית) למחלקה. ניסינו להסביר לה למה, אבל בתכל'ס כנראה שהיא צודקת. לשמחתנו לא קרה שום דבר.

בסוף הסיפור, אחרי שמונה שעות במיון ואחרי חצות אבא שלי היה יכול סוף סוף לשכב לישון במחלקה אליה ייתכן שלא היה מגיע אם לא היה צריך לשבת ארבע שעות בבית המשוגעים שנקרא חדר מיון."