לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 17 יולי 2014.

לפניכם סיפורה של הדס, על הליקויים במערכת בריאות הנפש המונעים את ההשתלבות המוצלחת בקהילה של חולות וחולים במצבה:

"ישנם הרבה צעירים המתמודדים ביום-יום עם הפרעות נפשיות. אני אחת מהם – במשך כ-8 שנים אני מתמודדת לבדי עם PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית) ברמת תפקוד נמוכה. אני סובלת מפחדים ותחושות שרוב האנשים לא יכולים לסבול לבדם, רק כי לא מצאתי את המקום שיטפל בי כהלכה.

כשהתחלתי את החיפוש שלי אחר מקום שיטפל בי, פניתי כמעט לכל עמותה ומרפאה שיכולתי למצוא. כמעט כולם אמרו שיחזרו אליי, וכל מה שקיבלתי זה שקט אלחוט משתק. אף על פי שטיפול פסיכולוגי מצאתי לבסוף, היה ברור לכל הצדדים – אני צריכה טיפול משולב (פסיכיאטרי, פסיכולוגי וסוציאלי), במקום קהילתי שיוכל לעזור לי לחזור לקחת חלק בקהילה ללא חשש.

לבסוף מצאתי את המרפאה המתאימה – מרפאה במחלקה הפסיכיאטרית של בית חולים במרכז. כמו כל מרפאה אחרת, המתנה ממוצעת לתור היא 3 חודשים. 3 חודשים עבור אדם הלוקה בנפשו זה נצח שבו המצב עלול להחמיר, וללא הטיפול המשולב לגרום גם לפחד לצאת מהבית.

חיכיתי, אבל לא קיבלתי פרטים. סירבו לתת לי את מיקום המרפאה, את אופן הטיפול או טלפון נוסף שאליו ניתן לפנות. עד לתור שלי, לא ידעתי איך מגיעים למרפאה.

הקדמתי לתור שלי, ותוך כדי ניסיתי להתקשר למספרים שהיו ברשותי. אין מענה, ואין לאף אחד מושג בבית החולים מה זאת המרפאה הזאת ואיך מגיעים אליה. נכנסתי לפאניקה, כי ידעתי שעוד 3 חודשים כאלו לא אוכל לעבור.

כעבור רבע שעה, הצלחתי למצוא את המרפאה בכוחות עצמי. התברר לי שיש תשלום ראשוני שעליו לא נאמר לי בשיחות הטלפון הקודמות, ואמרו לי להמתין מחוץ לחדר.

חצי שעה של המתנה, והרופא יוצא רק בשביל להגיד לי שהם לא מקבלים אותי כי איחרתי. ניסיתי להסביר לו שאני לא הצלחתי למצוא את המקום ואין מענה טלפוני, וקיבלתי רק תשובה גסה: 'אם התור כזה חשוב לך, תקבעי למועד אחר. אם לא, אל תטרחי להגיע שוב.'

כך מדבר רופא במרפאה לצעירים לוקים בנפשם. ניגשתי למזכירה, ואותה גישה 'היית צריכה למצוא דרך להקדים. אפילו אם לא מצאת את המקום, אין שום סיבה שתבואי ותתלונני.'

אין מרפאות פרטיות אשר משלבות גם עובדים סוציאליים, והחזרה הדרגתית לקהילה. אנשים שזקוקים לטיפול המשולב הולכים למקומות בהם יש עומס וזלזול.

אדם אחר, פחות בריא ממני, היה נשבר. אני מפחדת כי אנשים כמוני לא מטפלים בעצמם פשוט כי היחס וה'סודיות' מרתיעים אותם.

שינוי הגישה לא תלוי במקום – הוא צריך לבוא מלמעלה."