לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 21 יולי 2014.

לפניכם סיפורה של נ' מאפריל 2014, על מצב מסכן חיים שבעלה נמצא בו, ולא זכה לטיפול במשך שעות ארוכות עד שהיא ובתה התעקשו שרופא ייגש אליו:

"הגעתי עם בעלי לבית חולים גדול במרכז במוצאי שבת. בעלי חש שקשה לו לנשום. הגענו לבית החולים הזה בגלל שיש לו תיק רפואי שם מאחר והוא עבר שם ניתוח מעקפים, ועוד אשפוז במחלקת כלי דם בגלל סתימות עורקים בבטן שנתיים מאוחר יותר. קשיי הנשימה עכשיו הובילו אותי לחשוב שיש קשר בין הדברים.

באמת התקבלנו די מהר, ובגלל א.ק.ג לא תקין, הרופא החליט לאשפז אותו בפנימית. רק שזה לקח כמעט 4 שעות עד שהעבירו אותנו למחלקה כי אין מקום פנוי.

קשה לי להאמין ששיחררו מישהו הביתה ב-4 לפנות בוקר כדי למצוא לו מקום, אבל זה פרט שולי. הוא הושאר במחלקה ללא ניטור כלשהו, ושוחרר למחרת לבירור בקהילה – שזה ניסוח חדש ל"אין לנו זמן בשבילך, לך לרופא, תמתין חודשים לבדיקות הולטר, לקרדיולוג וכו'".

ביום שלישי בצהרים, הוא חווה שוב את התופעה שהייתה לו במוצאי שבת. הוא נפל ונסענו שוב למיון, שם היינו משעה 15:30 בצהרים ועד שעה 20:30, ללא ניטור כלשהו, עד שבתי החליטה להרים קול כשהוא חווה שוב תופעה של קשיי נשימה, ועד שחיברו אותו למד לחץ דם שפשוט לא עבד.

במהלך השהייה במיון הוא ישב ולא שכב ואף אחות לא נגשה אליו. נזל לו דם מהראש בגלל הנפילה והוא לא נחבש. חשוב להסביר שהוא נוטל קומדין (תרופה לדילול דם), ונפילה וחבטה בראש – דבר ראשון שצריך לעשות זה סיטי ראש כדי לראות שאין דימום פנימי. הסבירו לנו שהכל מתעכב כי מחכים לתשובה מהסיטי ראש, אבל פשוט שכחו לשלוח אותו לסיטי ועד שהזמינו ושלחו, עברה עוד שעה. הבת שלי חטפה על הראש מהאחות הראשית על שהרימה קול. האחות אמרה לה שתגיד תודה שהיא לא בארה"ב, כי שם היו שולחים לה אנשי ביטחון ומעיפים אותה חוצה.

יחס מזלזל, אף אחד לא פונה, מדבר ומסביר. מדברים מעליך. בסוף העבירו אותו שוב לפנימית ושם הפעם הוא היה מנוטר במהלך שעתיים רצופות. הוא סבל מדופק מהיר של 180-200 פעימות לדקה, נשאר בלי אוויר. הבת שלי אמרה לי, "אם את לא מזמינה את הרופאה אני הופכת את המחלקה". ניגשתי לתחנת האחיות לבקש לקרוא לרופאה והאחות שאלה באדישות, תוך כדי הפעלת האייפון שלה, למה אני צריכה רופא. שאלתי אותה, "את יושבת מול המוניטור, את לא רואה את הדופק שלו?" כשהיא עקבה אחרי המוניטור היא הזעיקה את הרופאה, שלמזלנו התייחסה ברצינות לתלונה שלו. מסתבר שהוא היה בפרפור. מיד הכניסו עגלת החייאה ותוך 15 דקות הוא הועבר לטיפול נמרץ והושתל לו קוצב לב. ולחשוב שלולא הרופאה הזו, אולי הוא לא היה כאן.

נכון, הם עובדים קשה, חסר כוח אדם, אבל בשורה התחתונה אלה אנחנו – האנשים הקטנים – שתלויים בהם, וזה מה שחשוב. אני חייבת לציין לטובה את מנהל חדר המיון: אחרי שהיינו מספר ימים בבית החולים, ניגשתי למיון ורציתי לדבר עם מישהו ולפרוק את מה שעל ליבי. הוא שוחח איתי בחדרו, רשם את פרטי המקרה. לא חשוב לי מה הוא עשה אחרי זה, או אם עשה משהו בכלל. אני מקווה שכן אבל מאמינה שלא. לפחות פרקתי את מה שכאב לי.

בעלי כרגע עם קוצב לב.

אני לא מחפשת להאשים מישהו. אולי הצוות עצמו לא אשם, אבל מישהו צריך לקחת אחריות. אין לי עניין לפגוע באף אחד, אבל קשה לי להשתחרר מהמחשבה שאולי זה היה צריך להיות אחרת. קשה לי לקבל את התשובה "ברור שצריך את הקוצב", אני מרגישה שטיפול תרופתי היה משנה את התוצאה הסופית. צריך לשנות משהו בתהליך, במיוחד במיון הפתרון של לשלוח לברור בקהילה כדי להפחית מהעומס על בתי החולים הוא לא תמיד ההליך הנכון.

אולי שרת הבריאות הייתה מבינה זאת, אם היא הייתה מתנסה בזאת בדיוק, כמו כל אזרח מהשורה ולא כמו איזה VIP. סתם משהו לחשוב עליו."