לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 11 אוגוסט 2014.

לפניכם סיפורה של לירון וקסמן מנובמבר 2012, שכמעט קיפחה את חייה כתוצאה מעומס וטרטור ברפואה הדחופה:

"הסיפור שלי מאוד ארוך, מורכב ומלא רגעים קשים המשקפים את קריסת מערכת הבריאות. בחרתי שני רגעים מייצגים במיוחד:

אחרי סאגת מיון קשה הכוללת אבחון שגוי (קלקול קיבה, כשהתלוננתי על כאב בגב ובבטן העליונה) אושפזתי עם אבחנה של דלקת בלבלב במחלקה כירורגית. אחרי יומיים הכאבים התעצמו לרמה בלתי נסבלת ואז התחיל ליל הסיוטים – אני מתפתלת מכאבי תופת ומתחננת למשככי כאבים וזוכה ליחס חשדני משהו. אחות אחת הגדילה לעשות והציעה לי לשנות תנוחה, לקחת את עצמי בידיים ולהפסיק להתבכיין. תחנונים לראות רופא בכיר לא זכו להתייחסות.

בבוקר הגיע רופא בכיר, שראה שאני רטובה מזיעה וחיוורת ושלח אותי בדחיפות לסי.טי. יש לציין כי למעט אולטרה סאונד במיון ובדיקות דם שגרתיות לא בוצעו בי בדיקות בזמן האשפוז.

כאן אנו מגיעים אל הרגע הבלתי נשכח השני – טכנאי הסי.טי. כועס עליי שאני מעכבת אותו ומפריעה לו לעבוד ואני מתפתלת מכאבים ומסבירה לו שבשכיבה הכאב פשוט לא אנושי. בסוף צולמתי בתנוחה כלשהי.

התוצאות היו נמק חמור בכיס המרה ומשם הובהלתי לניתוח חירום. בדיעבד הבנתי שבאותו לילה פשוט גססתי ובסופו של דבר חיי ניצלו בנס. מיותר לציין שאף אחד לא הגיע להתנצל על קוצר הרוח, על היחס ועל כך שלא האמינו לי (יש לציין שאני אמא לשניים, אזרחית נורמטיבית ופרודוקטיבית ובנאדם אמין ומעורר אמון באופן כללי). ברור לי שהיחס והטיפול הם תולדה של קריסת מערכת הבריאות, שעות ותנאי עבודה בלתי אפשריים של הצוות הרפואי. מצד שני, זה כמעט עלה לי בחיי והייתי קרובה באופן מבהיל להשאיר אחריי זוג יתומים, אחד מהם בן שלושה חודשים."