לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 17 אוגוסט 2014.

לפניכם סיפורה של מעין מיולי 2014, על 13 שעות של טרטורים וסבל במיון עם אחיות ורופאים מותשים, ועל שרים שמחפשים הזדמנויות להצטלם לתקשורת אבל לא הזדמנויות להבראת המערכת:

"חלק מהסבל שעברתי ביום שלי במיון בבית החולים היה בגלל המבצע ("צוק איתן") והפצועים שהגיעו לשם, אבל זה היה חלק קטן. היו הרבה תקלות ובעיות שקרו רק כי מערכת הבריאות שלנו מקולקלת.

הלכתי לרופאה אחרי כמה ימים עם כאבי בטן והקאות. היא שלחה אותי למיון להמשך בדיקה ואמרה ששם יעשו לי אינפוזיה בגלל שאני לא מסוגלת לשתות.

אחרי אזעקה אחת בדרך, הגעתי עם אמא למיון ב-10:30. בזמן שחיכיתי לפגוש את האחות הממיינת שמתי לב לרופא שהיה כל כך מותש שלא ידע באיזה חדר הוא נמצא.

עברה שעה וחצי עד שראיתי את האחות שבדקה אותי והפנתה אותי לאחות אחרת. עם כל אחת מהן ביליתי חמש דקות, ואחר כך חמש דקות נוספות עם רופא עייף שבדק אותי והפנה לבדיקת אולטרסאונד.

שעה נוספת בתור לאולטרסאונד שבה נתקלתי באשה שהכירה רופאה בבית החולים שסידרה לה כניסה מוקדמת, למרות שמצבה היה פחות גרוע ממצבם של חולים אחרים שהיו לפניה בתור. בדיקת האולטרסאונד לא לקחה יותר מעשר דקות, ואחריה חזרתי לתור אל הרופא הקודם, ובינתיים השעה כבר היתה 14:15.

בזמן ההמתנה ראיתי את השר נפתלי בנט שבא, יחד עם צוותי צילום כמובן, לבקר את החיילים הפצועים שהגיעו לבית החולים.

היה רק רופא אחד שבדק את כל מי שמגיע מהאחות הממיינת וגם את כל מי שחוזר מבדיקות, כך שרק ב-15:45 נכנסתי אליו. הוא הפנה אותי למיון נשים שנמצא בבניין אחר. אחרי שיחה עם האחות, חיכיתי להסעה למיון נשים. אחרי שעה נוספת של המתנה שאלתי את האחות מתי ההסעה תגיע. התברר שההסעה יצאה לפני שדיברתי עם האחות והיא לא ידעה מזה ושכחה ממני, כלומר סתם חיכינו שעה. הסעה חדשה הייתה מגיעה רק עוד 20-25 דקות, אז אמא ואני נסענו אל הבניין השני בכוחות עצמינו במקום לחכות.

ב-17:10 הגעתי למיון נשים, הפעם רק 20 דקות עד שפגשתי אחות נוספת ועברתי שוב את אותן בדיקות שעברתי בבוקר, והסברתי שוב מה קרה. אחרי כן האחיות סוף סוף נתנו לי לנוח על מיטה. הגוף כבר מותש אחרי כל כך הרבה שעות בישיבה/עמידה/הליכה בלי לשתות או לאכול.

עוד שעה של המתנה לפני שהתייאשתי ושאלתי מתי אראה רופא: "זה ייקח עוד שעות", ענו לי, כי יש רק רופא אחד.

חצי שעה מאוחר יותר, האחיות מותשות וקשה להן למצוא לי וריד, אבל בסוף שמים לי פרפר ואני ממשיכה לחכות לרופא שיאשר לתת לי אינפוזיה. בינתיים מפנים אותי מהמיטה כי מישהי אחרת צריכה אותה יותר, ואני חוזרת לשבת באזור ההמתנה. רק בסביבות 19:50 קיבלתי את האינפוזיה הנחשקת, ובינתיים הצטרף עוד רופא לצוות.

אחרי המתנה של כ-5 שעות במיון נשים וכמעט 12 שעות בבית החולים, ב-22:10, נכנסתי לראות רופא. אחרי בדיקות נוספות קיבלתי המלצה להמשך טיפול, נשלחתי לאחות, משם לשחרור במיון נשים ומשם לשחרור במיון הראשי. שוחררתי במיון הראשי, אבל הייתי צריכה לרדוף אחרי אחיות במשך רבע שעה עד שמצאתי אחת שתסכים להוציא ממני את הפרפר של האינפוזיה.

23:30, אחרי ששרדתי 13 שעות במיון בשביל לראות צוות רפואי במשך כשעתיים, אני תוהה למה לשר בישראל יותר חשוב להצטלם עם פצועים מאשר לתקן את מערכת הבריאות שלנו."