לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 2 ספטמבר 2014.

לפניכם סיפורה של א', על הזנחה של חסרי ישע שהופכת מחוסר ברירה גם את המבקרים למטפלים בעל כורחם:

"אם אתה חסר ישע ובבית חולים, אתה תישאר רעב עם חיתולים צואים.

במהלך 5 השנים בהן טיפלתי באמי בת ה-87, דמנטית ועיוורת שאושפזה תקופות ארוכות, הסתבר לי לחרדתי שבהעדר בן משפחה או מטפל צמוד היא איננה מוזנת כראוי, לא מחליפים לה חיתולים בזמן וכמובן שאף אחד לא נענה לקריאותיה בעת מצוקה.

המצב העגום הזה חזר על עצמו ברוב המחלקות ובתי החולים, בין אם היה לחץ ובין אם המחלקה היתה חצי ריקה. זה אילץ אותנו כמשפחה לשהות בבית חולים כמעט מסביב לשעון ובחלק לא מבוטל מהזמן לבצע את המשימות בעצמנו כולל החלפה, רחצה וכו'.

במהלך החודשים הרבים שביליתי בבתי חולים ומרכזי שיקום הגשתי עזרה לזקנים רבים שאף אחד לא התייחס אליהם, ובמקרים לא מעטים נאלצתי להתחנן לצוות שייגש אליהם. לצערי דווקא חסרי הישע – הזקנים, הדמנטיים, המפגרים וכו' – הם האוכלוסייה הפחות חביבה על הצוות הרפואי והפרא-רפואי והלב נחמץ לראות את הזלזול בהם בערוב ימיהם.

לא אשכח אישה מבוגרת וערירית, חד הורית לבן יחיד מפגר בן 30, שעברה אירוע מוחי קשה ואושפזה לשיקום בבית רבקה שבסופו כשל. בעת הארוחות בעודה יושבת במיטה, נהגו להניח עליה את מגש האוכל ובלי להבין היא היתה מרימה את הצלחת במאונך ומצמידה אל פניה. כל תכולת הצלחת היתה נשפכת והיא היתה מנסה ללקק את הפירה שנותר דבוק לתחתית. בפעם הראשונה ניסיתי לעזור, בפעם השנייה פרצתי בבכי ויצאתי מהחדר בריצה. לא עמדתי בזה.

אף אחד חוץ ממני לא התרגש…"