לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 21 דצמבר 2014.

לפניכם סיפורה של אתי, שאמה נאלצה להמתין שמונה שעות בחדר מיון לגיבוס ידה השבורה בעקבות תאונה, וגם זה רק לאחר התעקשות והקמת מהומה בלית ברירה:

"בקיץ האחרון אמי בת ה-75 איבדה שיווי משקל במדרגות הנעות בקניון, ופשוט עפה אחורה. היא נחבלה בראשה, המסוע פשוט חתך את ידיה, והיה דימום נוראי. אחרי ההמולה הגדולה שנוצרה והעזרה שקיבלנו מאנשים רבים בקניון, הצלחתי להקים את אמי ונסענו ישירות למיון בבית החולים הקרוב. השעה הייתה 18:00.

כאמור אמי עם כאבי תופת ביד, מדממת, חבולה בראשה, מבולבלת ונסערת, וכך גם אנחנו. ישבנו וחיכינו בסבלנות לתורנו. אחרי שעתיים שאלנו מתי נזכה לראות רופא או לפחות אחות שתאבחן או תחבוש את ידה של אמא שלי. כל הזמן רופאים הגיעו והלכו, אחיות שאלו שאלה קצרה ונעלמו לתוך ההמון של החולים שישבו חסרי אונים וחסרי סבלנות.

רק בשעה 22:00 בלילה, לאחר שצרחתי שאני דורשת טיפול לאימא שלי, נראה היה שדברים מתחילים לזוז. טעות! אמנם אח ראה אותה והיא אפילו 'זכתה' למיטה, אבל משם הדברים נתקעו כמעט לחלוטין.

כדי לסכם את הסיפור, רק ב-02:00 לפנות בוקר גיבסו את ידה של אמי. כן, כל אותו זמן היא ישבה עם שבר ביד. להזכירכם, מדובר באישה מבוגרת ולא בריאה בכלל. רק שלוש שעות לאחר מכן שוחררנו הביתה. שוב, רק אחרי שהקמתי צעקות ואפילו הוזמן לי מאבטח.

כל אותו זמן לא היה אח/אחות/רופא או גורם כלשהו שנאות לדבר איתנו, או אפילו לראות אותנו. הרגשנו שאנחנו שקופים. חוויה מתסכלת, מקוממת ובעיקר זכורה כעלבון. אני בשום פנים ואופן לא בעד אלימות בשום צורה שהיא – אבל בביקור הנוראי הזה הבנתי את התסכול ומשם את הדרך הקצרה לאלימות מילולית.

אבוי לנו שלכך הגענו."