לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 20 ינואר 2015.

לפניכם סיפורה של ר', שהתגייסה לעזרתה של חולה במכון הלב בבית חולים כי לא היה איש צוות פנוי להגיש לה עזרה:

"ליוויתי את אמי למכון הלב לצילום ואיבחון. עוד בטרם הגענו, שמעתי זעקות נואשות מכיוון המכון. הזעקות ליוו אותי במשך דקות ארוכות, כך שאף אחד לא יכול היה לטעון שלא שמע.

ניגשתי לגברת ושאלתי מה קרה. הסבר שלא יכולתי לתקשר איתה, כי האישה דיברה רק רוסית ואני לא דוברת רוסית. ביקשתי מהפקידה בדלפק הקבלה שתסביר לי מה הבעיה, והיא לא התייחסה.

לבסוף עבר שם עובד המקום ותרגם לי את בקשתה: האלונקה של הגברת היתה גבוהה מדי, וכל מבוקשה היה שיורידו את האלונקה כדי שתוכל ללכת לשירותים. אמרתי 'בסדר, תראו לי איך מורידים את האלונקה ואני אעזור לה'. הפקידה פסקה: 'אבל אסור לך, אם יקרה לה משהו היא יכולה לתבוע את  בית החולים'.

שאלתי אותה, 'אז מה, תשאירו אותה ככה, זועקת על האלונקה?'  מה לגבי שמירה על כבוד החולה? האישה שולטת בסוגרים, ובסך הכל רוצה ללכת לשירותים לבד… איפה כל הפרסונל שלפחות חלק ממנו דובר רוסית ויכול היה לעזור לה עוד קודם? באותו רגע, התחשק לי לשלוף את הפקידה מהכסא ולהוציא אותה אל הגברת הזועקת על האלונקה, כדי שלא תוכל להתעלם ממנה.

מה שהכי צרם לי זו ההיאחזות באיזה נוהל של הפרוטוקול, בלי לראות את החולה ממטר. זו אדישות אכזרית ומנוולת, סתם! עם טיפונת אמפתיה, זה היה יכול להיות לגמרי אחרת. היו שם עובדים שעברו במסדרון כל הזמן. אף אחד מהם לא נגש אליה כדי לבדוק מה הבעיה."