לצפייה במסמך שנשלח: מכתבים לבריאות 25 ינואר 2015.

לפניכם סיפורו של אלעד, על חוויותיו כסטודנט לרפואה במערכת שלא מסוגלת להעניק למטופלים כבוד בסיסי ותשומת לב ראויה בשל עומס ומחסור במיטות וחדרי אשפוז:

"אני סטודנט לרפואה ובמהלך הלימודים נחשפתי למערכת הרפואית, פגשתי מטפלים, מטופלים וכל מה שבאמצע. יש הרבה דברים חיוביים לומר על האנשים שעובדים במערכת, אולם המערכת עצמה מתפוררת וסובלת מחוסר משווע של משאבים, מה שפוגע בעיקר באלו הזקוקים לטיפול רפואי ובמיוחד בשכבות החלשות מבחינה כלכלית.

אחד האירועים הזכורים לי ביותר הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי מאושפזים במסדרון, במחלקה פנימית בבית החולים. המראה היה קשה. שוכבת מטופלת חסרת אונים במסדרון, חשופה לכל, לא זכאית אפילו לחסד קטן של פרטיות באחד מהזמנים הקשים בחייה. בשיחה עם מנהלת המחלקה, היא הסבירה לי שאין ברירה: מחייבים אותם למספר מסוים של מטופלים שאם לא יעמדו בו חדר המיון יקרוס. הצוות הרפואי היה מאוד רגיש לבעיה וניכר שגם להם מאוד הפריע שאין מספיק חדרי אשפוז, אבל אין בכוחם לעשות דבר.

בפעם הראשונה שנשלחתי לעשות 'קבלה' למטופל המאושפז במסדרון פחדתי מאוד. מה אגיד לו? איך אסביר מדוע הוא במסדרון ולא בחדר? איך אשמור על פרטיותו במהלך השאלון הרפואי והבדיקה הגופנית, בה אני נדרש להפשיט אותו? חששותיי לא התבדו, הקבלות שביצעתי למטופלים המאושפזים במסדרון היו מהקשות במהלך לימודי. אי אפשר להתעלם מהסיטואציה המוזרה הכובלת מטפל ומטופל אל סביבה מלחיצה, נטולת פרטיות ומלאה בהסחות דעת ובאווירה שלילית.

כולי תקווה כי יום יבוא ונבין כולנו שחוסן מערכת הבריאות והדאגה לאלו החלשים מדי לדאוג לעצמם היא ערך עליון. הלוואי ומהדורות הבאים של הסטודנטים/ות לרפואה תיחסך ההשפלה של קבלת מטופל מאושפז במסדרון."