לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 19 ליולי 2015.

לפניכם סיפורה של שי-לי, על מסכת התלאות והייסורים שעברה בעקבות פריצת דיסק חמורה, ניסיונות של קופת החולים ובתי החולים לחסוך בעלויות של טיפולים ובדיקות נחוצות, וחדרי מיון עמוסים שלא מסוגלים להגיש סיוע הולם לאנשים במצבי מצוקה עד כדי פגיעה בכבודם האישי:

"ב-18/11/2014 התחילו לי כאבי גב ממש קשים, בזמן שביקרתי אצל חברה. יצאנו למרפסת לעשן סיגריה, וכשניסיתי לקום, בבת אחת נתפס לי הגב. הרגשתי שזהו, אני עוד רגע מתה מכאבים, והתעלפתי. אחרי עשרים דקות קמתי, התחלתי לזחול למטבח, ואז שוב נתפס לי הגב, החזקתי את השולחן ולא הצלחתי לזוז, בזמן שכל שתי דקות יש לי הבזק כאב מטורף.

התקשרנו למכבי להזמין אמבולנס שהגיע רק אחרי חצי שעה, כי הוא נסע ללא סירנה. הגיע פרמדיק אחד ושני מתנדבים. הם לא הצליחו להזיז אותי, כי פחדתי לעזוב את השולחן, וכל רגע הכאב מתגבר. אז הם הזמינו עוד אמבולנס, שגם לו לקח 40 דקות להגיע. ואני עדיין משותקת מכאבי תופת שרק מתגברים. בסוף הם העמידו את האלונקה וקשרו אותי כדי שאני לא אוכל לזוז.

אחר כך נסענו סוף סוף לבית החולים. חדר מיון, המקום נראה כמו איזה מקום מסחר בבני אדם. אף אחד לא מתייחס אליך, לא מקשיב ובקיצור, אם חשבתי לקבל איזה משהו שירגיע אותי…. טעות!!! אני מתה מכאבים, קר לי מוות ויש לי פיפי. אבל את אף אחד זה לא מעניין.

אמא שלי הגיעה, ישר רצה להביא לי שמיכות. כשביקשתי סיר, כי אין לי אפשרות לקום, להתפנות, אף אחד לא התייחס. לא היתה לי ברירה והשתנתי על עצמי, בערך שלוש פעמים.

תחושת הקור רק הלכה וגברה, ועדיין… אף אח/אחות לא הגיעו. סבא שלי בא, והתחיל קצת להרים את הקול. סוף סוף ניגש אלי אח, חסר סבלנות ואמר שהוא יביא לי זריקת וולטרן.

אושפזתי למשך כמה ימים. שלחו אותי לצילום גב רגיל, שבו כמובן לא ראו כלום, כי צריך CT. אבל לא שלחו אותי ל-CT. המשכתי לקבל כדורים והאורתופדים טענו שאני בסדר.

ב-4/12/2014 הלכתי לאורתופד של הקופה שהפנה אותי ישר לצילום CT ולפיזיותרפיה.

את הפיזיותרפיה התחלתי ב-10/12/2014, כשכל הזמן אני מתלוננת שהכאבים לא עוזבים אותי, וזה גם מקרין לרגל ימין.

את ה- CT עשיתי ב-21/12/2014, וב- 24/12/2014 הגיעו התוצאות:

יש לי בלט דיסק ב-L3/L4

בקע דיסקי (פריצת דיסק) ב- L4/L5

ובלט דיסק נוסף ב- L5/S1

למי שלא יודע, בלט דיסק, זה שלב לפני פריצת דיסק. המשכתי עם הפיזיותרפיה, שכבר לא עזרה בכלל, והכאבים המשיכו להתגבר.

ב- 3/1/2015 יום שבת, התחלתי להרגיש שזהו, אני כבר לא יכולה לדרוך על רגל ימין והכאבים רק מתעצמים. התקשרתי לחבר טוב ואמרתי לו שיבוא איתי למוקד, כי כשהתקשרתי למוקד ללא הפסקה, לא רצו לשלוח לי רופא או אמבולנס (להזמין רופא עולה 19 ש"ח, אמבולנס – זה על חשבונם, אז כמובן שעדיף שאני אשלם איזה 80 ש"ח פלוס מינוס). הגעתי לשם, הסברתי לרופא שאני בקושי יכולה לזוז, ביקשתי ממנו שיזמין לי אמבולנס, והוא אמר "אם את רוצה שאני אזמין לך אמבולנס, את צריכה להתעלף". כאילו שיש לי כוח לבדיחות. ביקשתי ממנו שלפחות ייתן לי הפנייה למיון.

ב- 4/1/2015 נסעתי לבית חולים, שם המתנתי שש שעות עד שהגיע אורתופד. אמרתי לו שיש לי פריצת דיסק, ושכבר ממש קשה לי לזוז. הוא מצידו אמר, שאנשים חיים עם פריצת דיסק ושאני לא הראשונה. הוא שיחרר אותי הביתה עם מרשם לארקוקסיה ורוקסט, נתן לי שני כדורים לקחת כשאני מגיעה הביתה, ונתן לי מכתב שחרור. הגעתי הביתה, כאובה כולי. הלכתי לישון.

ביום שני 5/1/2015, הייתי כל היום במיטה בלי יכולת לזוז. בסביבות 21:30 רציתי לקום להתפנות. ניסיתי להזיז את הרגליים ולא הצלחתי. דחפתי עם הידיים את הקיר, וגם זה לא עזר. התחלתי לבכות מכאבים ועדיין המשכתי לנסות לקום מהמיטה. כלום. בשעה 23:30 התקשרתי למוקד של קופת חולים, הסברתי לאחות מה המצב והיא הזמינה לי אמבולנס.

כשהגענו לבית החולים קיבלתי עירוי עם מורפיום, ונשלחתי לאשפוז. יום אחר כך נשלחתי ל-MRI. כשהתקבלו תוצאות ה-MRI, כל מחלקת גב אורתופדיה של בית החולים באה לבקר:

'שי-לי בוקר טוב, אנחנו ממחלקת גב, קיבלנו את התוצאות של ה-MRI ו… את חייבת לעבור ניתוח. יש לך פריצת דיסק ממש גדולה שיושבת לך בדיוק על תעלת העצבים ובגלל זה הכאב מקרין לך לרגל'.

ב-12/1/2015 סוף סוף עברתי את הניתוח, חודשיים אחרי האירוע עצמו ואחרי טרטורים וכאבים וחוסר רצון של המערכת לממן לי MRI כבר בהתחלה – מה שהיה חוסך לי את כל זה, וגם מאפשר לי להתחיל בשיקום מהר יותר."