לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 26 ליולי 2015.

לפניכם סיפורו של אלכס שפורסם לראשונה בפייסבוק, על החוויה של קרובת משפחה קשישה בחדר מיון עמוס, ללא יחס או טיפול, שבו היא הולכת ומאבדת צלם אנוש:

"ב-10 בבוקר הגיעה הקשישה בת ה-89 למיון. בתשע בלילה, במצב על הפנים, החליטו לשחרר אותה. היה דחוף מאד לא לתפוס מיטת אשפוז. טיפול כמובן לא ניתן.

11 שעות של תשישות. בדרך הביתה, היא התמוטטה במדרגות. אמבולנס החזיר אותה למיון, ועכשיו כאשר אנחנו סוגרים 13 שעות במיון, שומעים את התשובה הרגועה: 'מטפלים בזה ונא לא לעמוד ליד הדלפק'. רכונים על המסכים כאשר הקשישה תשושה, חסרת אונים, אבל 'מישהו מטפל בך' זו התשובה מול המסך.

נכנסים לשעה ה-14 במיון. לחץ אין, אבל אדישות יש בשפע, ו'נא לא לעמוד ליד הדלפק כי מטפלים בזה'… עוד חצי שעה חולפת והאדישות גוברת, והתשובה מתעצמת ומזדקקת: 'מטפלים בזה! מטפלים בזה!'

הקשישה סרוחה מעולפת, מיואשת. אין לה כבר כוח לחיות. 'אני רוצה למות', היא אומרת לרופא ששואל מה שלומה. אבל לא לדאוג, הם מטפלים בזה. בזה אין ספק.

הקשישה אחרי בדיקה אינטימית, רטובה כולה מהפרשות. היא כמעט מעולפת. מתחננת שיחליפו לה. אחות מניחה לה בגד יבש ואומרת 'תסתדרי, אנחנו עסוקים'. הקשישה תשושה, אחרי בדיקה שקשה גם לצעירים, אינה מסוגלת לרדת מהמיטה. היא מתבוססת ברטיבות שלה. מתקשרת בוכייה לעזרה. טלפון למחלקה. העונה עונה באדיבות שתמסור לאחות.

האחות חוזרת, מודדת לחץ דם. ממתי בדיקת לחץ דם מטפלת ברטיבות? היא חוזרת על העצה לקשישה, שתלך להתקלח לבד או שתחכה עוד חצי שעה ואז יהיו פחות עסוקים.

תחי מדינת ישראל. אנא שתפו וידע עם ישראל כולו מה טוב ומה נעים שבת אחים בהפרשות גם יחד."