לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 11 לאוגוסט 2015.

לפניכם סיפורה של א', רופאה בבית חולים, על המצוקה שנגרמת מהצורך להתמודד במקביל עם התשישות שלה בעקבות תורנויות ארוכות ועמוסות מדי ועם הפגיעה באיכות הטיפול שנגרמת כתוצאה מכך:

"כנות של פוסט תורנות:

כשהעומס הקיצוני והעייפות בתורנויות מחייבים קרבנות אישיים מסוימים, כמו שינה, וזמן לעצמי, ותחביבים, זה מבאס אך מקובל עלי. כשזה באופן תדיר חוצה את הגבול ופוגע בחיי המשפחה, בזוגיות, בבריאות שלי או אפילו ביכולת שלי להיות סבירה ונחמדה לזולת, זה כבר נעשה קשה.

אני מבינה שזה כורח המציאות אבל לדעתי גם נעשה בזה שימוש להבניית מקצוע הרפואה כקשה ובלתי נגיש, אולי סוג של גאוות יחידה על הקרבת חיינו הפרטיים לטובת התפקיד. ואולי, בין היתר, זה נועד להציב גבול מלאכותי בין הרופאים שמתעלמים מהקיום הגופני שלהם עצמם לבין הגופניות הכל כך מדוברת של המטופלים. ואנחנו יודעים היטב ש-26 שעות משמרת זה בעצם 28 שעות לפחות, ומקבלים את זה, כי, זה מה יש וככה זה.

אבל אז יש את המקרים שבהם העומס ו/או העייפות פוגעים במקצועיות עצמה, בעבודה הזאת שלמענה אני נדרשת לחרוג מהגבולות שלי באופן יומיומי. וזה כבר גבול שאני לא מסוגלת להשלים עם זה שעברתי, ואמשיך לעבור אותו גם בעתיד. אם החולים עצמם נפגעים אז עבור איזה ערך נעשית כל ההקרבה הזאת, שמראש אני לא מאמינה בה? בכלל לא היינו צריכים לשפוך את המים, ושפכנו איתם גם את התינוק. בשביל מה?"