אנחנו אמנם קצת חולים בנפשנו, אבל אנחנו בני אדם ומותר לנו להביע רגשות

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 13 לאוגוסט 2015.

לפניכם סיפורה של סול, על מערכת בריאות הנפש שמעניקה שפע תרופות הרגעה למאושפזים אך לא מספיק טיפול פסיכולוגי פרטני ותשומת לב אישית. פורסם לראשונה בפייסבוק בעמוד של "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה":

"שלום, אני סול פוקסמן בת 18 והייתי מאושפזת 3 פעמים. מגיל 16 התחילו האשפוזים, לפני חודש היה האשפוז האחרון שלי במחלקת נוער בשלוותה.

הייתי בדיכאון עמוק נורא. אבחנו אותי כדיכאון פסיכוטי לאחר 8 חודשים שהייתי מאושפזת… ובמהלך האשפוז נתנו לי חופן של כדורי הרגעה, כל יום הייתי מקבלת ריספרדול במינון גבוה וקלונקס ופנרגן, כל יום הייתי מסתובבת כמו זומבי במחלקה מסטולה מכדורים, והרגשתי כל כך ריקה מרגשות. היחס מצד האחים היה זוועה והיו צועקים עלינו כל פעם ומאיימים. כל רגש, שמחה או בכי, היו דוחפים לנו איטומין או קלונקס או כל כדור אחר להרגעה, וזה היה מתסכל אותי כל כך כי בסך הכל אנחנו אמנם קצת חולים בנפשנו, אבל אנחנו בני אדם ומותר לנו להביע רגשות, בין אם זה עצב או שמחה.

כבר קרו כל כך הרבה דברים באשפוז הראשון והייתי כל כך מסוממת שאני כבר בקושי זוכרת. אבל את האשפוז האחרון שלי, אני בחיים לא אשכח. את היחס הנוראי, את הצעקות שהייתי מקבלת כשהייתי בוכה ואומרת שיעזבו אותי, אני בחיים לא אשכח איך בכיתי ואחד האחים פשוט בא וצרח עליי להיכנס לחדר הרגעה. כל כך בכיתי והחלק שהכי הפחיד אותי זה האיום של הקשירה למיטה, ואז פשוט עצרתי מלבכות. אפילו לבכות אי אפשר! במקום שאתה הכי צריך להתפרק ולהוציא את הכל! במקום שאתה אמור להרגיש בנוח לבכות ולפרוק מעצמך את גל התסכול הזה…

לאחר תקופה מסוימת אחד האחים החליט שהוא מפסיק לעשן ואמר למנהל המחלקה להפסיק לנו את הפסקות הסיגריה. כמובן שהתעצבנתי ועוד כמה נערים התעצבנו ביחד איתי ולא היה לו אכפת. דווקא הדבר שמרגיע אותנו כשצריך, למה? לא באנו לפה לגמילה…

בכל מקרה עישנתי כשהיו ביקורים ואז מנהל המחלקה החליט להוריד אותי לפיג'מה ולהכניס אותי ליחידה בטענה שאני מדרדרת אנשים אחרים למחות ולעשן. זה היה כל כך לא נכון ופשוט לא יכולתי להפסיק לבכות. השתגעתי. אבא שלי הגיע למחלקה לברר את העניין כי לא יכולתי להפסיק פשוט, ואז כמובן שמנהל המחלקה הוציא אותי הרעה פה ועשה עליו מניפולציות. אבא שלי כמובן האמין לו, הרי מן הסתם הוא יאמין למבוגר ולא למתבגרת בת 18, אבל שיהיה.

בכל מקרה חתמתי על שחרור ויצאתי וזאת הייתה החלטה נהדרת כי עכשיו אני לא סובלת צעקות, איומים, וחדרי בידוד קטנים עם ריפוד בצבע אפור על הקירות. אני אמנם במצב נפשי גרוע עדיין אבל אני מצליחה איכשהו לתפקד. אני כבר לא כמו פעם, אבל הדיכאון והחוסר אונים עדיין נשארו. מתסכל אבל אין מה לעשות, בסופו של דבר כולנו נצטרך לעזור לעצמנו ולקחת את עצמנו בידיים. מאחלת בריאות לכולם."

letter-13.8

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s