לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 18 לאוקטובר 2015.

לפניכם סיפורה של ד"ר נעמה כרמי מאוגוסט 2015, שפורסם לראשונה בבלוג "קרוא וכתוב", ומספר על אשפוז טראומטי שד"ר כרמי מתקשה להתאושש ממנו:

"טיפול נמרץ: שתי תמונות קצרות ותמונה אחת גדולה

א. למה את כאן

יום לאחר הניתוח, בטיפול נמרץ, אומר לי המנתח שאני נמצאת שם “כי לא היה מקום בהתאוששות”. כן, לכן הרדימו והנשימו אותי מחדש עד הבוקר שלמחרת, ושהיתי אחר-כך בטיפול נמרץ יומיים וחצי… חמש דקות לאחר מתן ה”מידע” הזה אני שומעת אותו מסביר בביקור הרופאים שם, ליד מיטתי, שהיתה התדרדרות אחרי הניתוח ולכן הועברתי לטיפול נמרץ…

ב. למה את רוצה לדעת?

בפעם אחרת שאלתי את המנתח שביקר בטיפול נמרץ פרט מסוים לגבי מה שבוצע בניתוח. פרט שיש לו גם השלכות על בריאותי בעתיד.

הוא: “למה את רוצה לדעת?”

אני: ….

(לאחר רגע שבו שאני מתאוששת מהתדהמה): “כי זה הגוף שלי?”

לא הייתי מתעכבת על שתי האפיזודות האלה. שאירעו לפני שנתיים בדיוק. ודאי שהן לא היו גורמות לי בזמנו להתלונן. על אף שמדהים להיתקל בפטרנליזם כזה בימינו. אבל ממה שקרה אחר-כך במחלקה פשוט אי אפשר היה להתעלם. על אף שגדול היה הפיתוי לעבור הלאה ולהתרכז בהחלמה.

התמונה הגדולה –

ג. הרקמה סביב הצלקת

דיבור עם חולים על מצבם ובדיקתם בנוכחות מבקרים בחדר תוך פגיעה בחיסיון הרפואי שלהם; אי-הזדהות של רופאים בפני החולים (לא ע”י הצגת עצמם ולא ע”י תג שם שהם אינם נושאים); יחס משפיל ופוגעני; פגיעה בפרטיות, בכבוד האדם ובזכויות החולה מצד הרופאים; אי שמירה על שעות הביקור הרשמיות המוצהרות ובכך אי מתן אפילו רגע של מנוחה לחולים המאושפזים לאחר ניתוח קשה, במקרה שלי אחרי שיצאתי מטיפול נמרץ, כשהחדר הומה עשרות מבקרים מהבוקר עד הערב, עד כדי כך שאי אפשר לצאת מהמיטה וללכת כמצוות הרופאים, שאון בלתי פוסק של דיבורים, טלפונים ופלישה לפרטיות החולים מצידם.

כל אלו הגיעו לשיא בביקור רופאים שנערך לאוזני כול, תוך דיבור בוטה, משפיל ולועג, שהפר הן את פרטיותי הן את כבוד האדם שלי, ולעג לא רק לסבל הכללי שלי אלא גם לפרוצדורה מכאיבה מנשוא שביצע בי מתמחה (לא מזוהה כמובן) מיד אחר כך. לא רק ללא כל התראה מוקדמת שזה עומד לכאוב וללא כל הבעת צער לאחר מכן, אלא תוך כדי התבדחות על צרחות הכאב שלי, שאותן שמעו בכל המחלקה. האחות שהיתה באותו זמן בקצה השני של המחלקה סיפרה לי אחר-כך שהיתה לה צמרמורת בכל הגוף. הרופא ה”מטפל” רק סובב את הגב ויצא בלי לומר מלה בהליכה טווסית, מרוצה מאוד מעצמו, בלי שהוא שועה לקריאתי אחריו. כירורגים הם הרי סגנים של אלוהים.

מהטראומה שנגרמה לי אני מתקשה להתאושש עד היום.

וזוהי התמונה הגדולה, הדורשת טיפול נמרץ. טיפול נמרץ ביחס הזה לחולים. בפגיעה בזכויותיהם, בהפרת האתיקה הרפואית והחוק, בהתנהגות הלא מקצועית של רופאים. כי להיות רופא זה לא רק לאחוז בסכין המנתח. זה גם להתייחס לחולה מעבר להיותו בעיניך הרקמה שסביב הצלקת."