לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 5 ליוני 2016.

פרויקט "מכתבים לבריאות" שמח לתמוך במאבק המתמחים של מרש"ם, לקיצור שעות התורנות ולהוספת תקנים למערכת הבריאות. בלי שינוי מהותי, המתמחים מתמוטטים מעייפות, והחולים נמצאים בסיכון תמידי. כותבת המתמחה סמדר מנהיים:

"למי שתהה ושאל אותי בפרטי, בטלפון או בחוץ, 'מה הסיפור של קיצור התורנויות?' – הנה כמה מילים:

מי שמחזיק את בית החולים בתורנויות (כלומר מהשעה 15:00 או 16:00, תלוי במקצוע, ועד הבוקר שלמחרת) הם המתמחים – רופאים אחרי סטאז׳ אשר בחרו לעסוק במקצוע מסוים, התקבלו להתמחות, ועכשיו הם עובדים במקצוע הזה תוך כדי שהם לומדים אותו על בוריו. כשאתם באים לחדר המיון ב-16:00, 23:00 או 5:00 – אלה האנשים שאתם תפגשו.

אורך ההתמחות נע בין 4 ל-6 שנים, בגדול. אחרי ההתמחות יש גם תת-התמחות (לדוגמא – קרדיולוג הוא פנימאי מומחה, כלומר סיים התמחות בפנימית, ועכשיו הוא בתת התמחות בקרדיולוגיה). גם בתת-התמחות עושים תורנויות, בגדול (למשל – בקרדיולוגיה). המתמחים מתחילים את העבודה בשעות הבוקר, כלומר אם פגשתם אותם ב-6:00 בבוקר במיון, דעו לכם שהם היו בעבודה מ-6:30/7:00/8:00 בבוקר ביום שלפני (שוב, כתלות במקצוע).

אם אתם צריכים ניתוח ב-2:00 בלילה – מי שינתח אתכם זה אחד האנשים האלו שנמצאים בעבודה מהבוקר של היום לפני. אם אתם צריכים לקבל אבחנה – הם מי שייתנו לכם אותה.

נראה לי שלא קשה להבין למה השעות המטורפות האלו יכולות לפגוע בחיים של הרופא שלכם, או חמור מכך – בחיים שלכם, ולא קשה להבין למה קשה לעשות רפואה אמיתית איכותית ומושקעת, והמתמחים עושים אותה – על חשבונם, עד שהם קורסים, ואז כבר אי אפשר. מי נפגע מזה? נכון, בהתחלה המתמחים. ואחר כך? כולנו.

'מה, אין לכם זמן לישון?'

לא. פסק הדין האחרון שיצא בנושא קבע כי אם אפשר – יוכל המתמחה לישון שעתיים (!) בתורנות. עזבו אתכם מהגיחוך שעולה לכם למשמע ה'שעתיים', מתוך 26, שימו לב ל'אם אפשר'. ואם אי אפשר? אז הנה סוד קטן שאף אחד לא רואה כשהוא מגיע חולה לבית החולים – הוא לא היחיד. יש עוד מאות כמוהו. מה שאומר- אי אפשר. כמעט אף פעם.

וכמה דברים שאולי לא חשבתם עליהם (אני לא חשבתי עליהם לפני שהגעתי לבית החולים, זה בטוח):

למתמחים האלו יש גם חיים. זוגיות, משפחה, ילדים לחלקם הגדול, ומי שאין לו – מנסה לבנות אותה תוך כדי ההתמחות. כן, תוך כדי שהוא מבלה כל יום בבית החולים ו- 6-8 פעמים בחודש 26 שעות ברצף. המתמחים האלו עולים על הכביש, ברכב שלהם, הביתה. סקר של איגוד המתמחים הראה כי 52% מהמתמחים נרדמו על ההגה.

'למה שלא יחזרו בהסעה של האחיות?' – שאלה מצוינת. כי האחיות ממשמרת הלילה (שאגב, מתחילה ב-23:00, ולא בבוקר שלפני כן ברצף) הולכות ב-7:00, המתמחים לא…

אחרי 26 שעות צריך להעביר כרטיס וללכת. רבים מהמתמחים נשארים (לא מרצונם, לפעמים כי דורשים מהם ולפעמים כי אי אפשר לקום וללכת באמצע ניתוח, למשל) בניגוד לחוק, יותר מזה. האם משלמים על זה? לא תמיד. מי שכן משלם זה המתמחה – לא רק כלכלית, אלא גם ובעיקר בכוחותיו הפיזיים והנפשיים.

אז למה עד עכשיו זה לא קרה? כי זה דורש ארגון יציג רק למתמחים, מה שלא היה קיים בעבר, וזה דורש כסף. כסף שכולנו משלמים כשאנחנו משלמים מיסים, והוא שם, רק שיותר חשוב לשמן עוד כמה ברגים גדולים.

קמפיין גיוס ההמונים של מרש״ם למען קיצור אורך התורנויות הוא התקווה הכי גדולה של כולנו לרפואה ציבורית איכותית. אין מיון פרטי, כשיש מקרה חירום – הולכים לבית חולים ציבורי. לכולנו מגיעה רפואה טובה יותר – לעשות רפואה טובה יותר, לקבל רפואה טובה יותר. תשתפו, תשתתפו, תתמכו – זה לא רק בשביל המתמחים, זה בשביל כולנו.

תהיו איתנו במאבק למען הברגים הקטנים במכונה, בלעדיהם היא פשוט תתפרק."