מה שאנחנו רוצים זה לחזור הביתה עם מצפון שקט

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 23 ליוני 2016.

ס', אחות בבית חולים, קראה סיפורים קודמים בדף של "מכתבים לבריאות" ושלחה לנו בתגובה את התיאור הבא של העבודה היומיומית המפרכת שלה:

"כן, מצבה של מערכת בריאות בישראל הזוי. העומס, מי עוד מדבר עליו? אנחנו רגילים. אחיות ורופאים מסתדרים בכל מצב.

מה תגידו על זה שבמחלקות פנימיות, עם 45 חולים ויותר, עם כל הבלגן מתמודד סטאז'ר אחד ואם יש לו מזל, יש עוד רופא אחד שעוזר? כן, בגדול אפשר להזמין כונן כאשר העומס כבר עובר כל גבול.  רק שהכונן הזה אחרי לפחות 10 שעות עבודה, ולמחרת בבוקר עליו כמובן להתייצב שוב.

הדרישות מרופאים ואחיות מתגברות מדי יום. הדרישות עולות, התקציב יורד. מדי יום יש איזה שהוא נוהל חדש שאתה מתחייב לפעול על פיו, רק שאין לך אמצעים מינימאליים על מנת לפעול בהתאם לנוהל. החולים כועסים, המבקרים כועסים לא פחות.

לפעמים אני תופסת את עצמי בדרך לתחנה במחלקה ופשוט לא מצליחה להבין מה הייתה הסיבה שהלכתי לשם, כי בדרך עצרו אותי לשאול איפה מאושפז זה וזה, תביאי לי בבקשה זה וזה, מה עם אמא שלי… וכל זה תוך הליכה שלוקחת 10 שניות, לא יותר, במצב הרגיל. לא פלא שכשמגיעים למקום הרצוי לא זוכרים בכלל למה הגענו לשם.

החולים מסכנים, רוצים יחס, מילה טובה ובמינימום לדעת מה קורה איתם. אבל למי יש זמן לעצור ולהקדיש לכל חולה את הזמן הדרוש לו?

נכון, מדי פעם מעלים לנו משכורות על מנת להשתיק את הטענות, והאמת היא שעם כל השעות הנוספות והמשמרות מגיעים למשכורת לא רעה. אבל זה לא מה שאנחנו רוצים. מה שאנחנו רוצים זה לחזור הביתה עם מצפון שקט ולדעת שהיום עשינו את הכל ב-100% ולא חצי-חצי…"

letter-23.6

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s