לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 20 לנובמבר 2016.

ס', אחות מודאגת של מתמחה, כתבה לנו על החשש שלה ושל בני המשפחה לשלומה של אחותה שעובדת מספר לא הגיוני של שעות, ומסכנת את חייה בנהיגה אחרי כל משמרת ממושכת:

"אחותי נרדמה. הפעם לא על ההגה. היא נרדמה על הספה. צעקות של חמישה ילדים מסביבה לא הפריעו לה לישון. למזלי היא לא נרדמה בזמן נהיגה. הפעם.

כל פעם שהיא עולה על ההגה אחרי תורנות אני תוהה האם היא תגיע הביתה בשלום. אני מודאגת מאוד, אבל לא אומרת לה יותר. זה סתם מלחיץ וחסר טעם. הרי אין לה ברירה. אין הסעות לרופאים, והיא צריכה להגיע הביתה אחרי התורנות.

מה שאני לא מבינה זה את אלו שיש להם ברירה. אלו שיכולים לשנות אבל לא עושים זאת. אלו שיודעים שתורנויות כל כך עמוסות, כל כך ארוכות ללא שינה הן פשוט סיוט. רעות לרופאים וגם לחולים. אפילו אפשר להגיד שהן פגיעה בזכויות האדם הכי בסיסיות שיש לרופאים, ובטח ובטח פגיעה במקצוע שלהם. אחרי 26 שעות ללא שינה, האם אתה באמת מועיל למטופל? האם יש לך את הסבלנות שהמטופלת ראויה לו? האם תפספסי אבחנה כי את כל כל מחוקה שאת נרדמת על החולים? כמה פעמים אחיות יתקנו את המינון שנתת לתרופה, רגע לפני שהחולה יקבל מינון פי 10 ממה שהוא צריך? ומה אם פעם אחת זה לא יקרה? או, מה אם תירדמי על ההגה לשנייה אחת יותר מדי?

אז אני מודאגת. וכועסת. מאוד. כועסת על כל מי שיושב במשרדו, ישן בלילה במיטתו ומאפשר למצב הזה להימשך. על כל מי שיכול להגיד 'לא הגיוני לעבוד 26 שעות ללא שינה' אבל שותק. על כל מי שחושב שהגיוני שנהגי משאיות ישנו 6 שעות בלילה אבל חושב שלרופאים יש פיזיולוגיה שונה. על מי שהיה רופא מתמחה, סיים את התורנויות לפני שנים וחושב שעכשיו זה אותו הדבר אז אין צורך לשנות (זה לא אותו הדבר, היה גידול מטורף באוכלוסייה ולא התווספו תקנים של רופאים. נסה לעשות 10 תורנויות כאלו בחודש ואז נדבר). על כל מי שיש תקציב בידו והוא עושה איתו דברים אחרים. על כל מי שיכול להציל חיים והוא מעדיף לא."