אחרי בכי ותחנונים, ו-14 שעות צום, האחות נתנה לי כוסית עם מעט מים

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 21 לנובמבר 2016.

לפניכם סיפורה הנוגע ללב של אסתר קרמר, שפורסם לראשונה בפייסבוק, ובו היא מתארת כמה קשה ההתמודדות בחדר המיון כשאת מרותקת למיטתך, לא יכולה להתנייד באופן עצמאי, ותלויה בזמנן הפנוי המוגבל מאוד של האחיות העמוסות:

"אז שוב אני מאושפזת. בנוירולוגיה.

רק שהפעם אני לא באמת מאושפזת בנוירולוגיה, קיבלתי מיטה במסדרון המיון.

מיטה החשופה לציבור, ללא פרגוד, ללא מחיצה, ללא מינימום פרטיות, ללא מקום להניח את החפצים, וללא מקום לקלנועית שמלווה אותי.

הקלנועית נשארה ברכב, ואני נזקקתי לחסדי כיסא הגלגלים של בית החולים.

רק כנראה שאין חסדים בבית חולים.

הכיסא נלקח, למרות מחאתי שאני זקוקה לו, וכשביקשתי לצאת לשירותים, אמרו לי 'עוד מעט'. מעל שעה לחכות שייקחו אותי.

זה מרגיש כל כך תלותי, כל כך נזקק, כל כך לא הוגן…

אין מינימום של התחשבות באנשים עם מוגבלויות.

אפילו כוס מים אני לא יכולה לקחת.

אחרי בכי ותחנונים, ו-14 שעות צום, האחות נתנה לי כוסית עם מעט מים.

ככה נראה חדר מיון בהדסה עין כרם. ישראל 2016."

 

letter-21-10

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s