לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 27 ליולי 2017

לא תמיד רפואה דחופה לנשים היא דחופה מספיק. ר' מתארת בגילוי לב כיצד החוויה שעברה במיון נשים האריכה את סבלה ואילצה אותה לקבל החלטה רפואית לגבי גופה ובריאותה, שלא היתה מקבלת אלמלא העומס והמחסור בתורים:

"לצערי, אני מעדיפה לפרסם בצורה אנונימית. אבל חשוב לי שגם המקרה הזה יתועד.

הגעתי בשבוע שעבר לבדיקה מעקב שגרתית של הריון. בדיקה שהגעתי אליה עם שק של חרדות, כי לפני שנתיים איבדתי הריון בשבוע 8, ומאז שנתיים של טיפולי IVF.

באולטרסאונד אצל הרופאה התברר שהחרדה שלי מוצדקת, והעובר שלנו הפסיק להתפתח לפני 3 שבועות.

השעה 9 בבוקר. אני מחזיקה את עצמי חזק ופונה למיון בהדסה.

הקבלה אצל אח הטריאז' מהירה, גם לקיחת הדם ואולטרסאונד חוזר (כנראה עוזר שכתוב על התיק בקוד רפואי את הסיבה שאני שם).

ואז אני מגיעה למרפאה. ארבע שעות! ארבע שעות של המתנה לרופאה היחידה שנמצאת שם. כל-כולה עסוקה במתן שרות. כשהיא מצליחה לצאת מהחדר, אני רואה שהיא צעירה ממני, בהריון מתקדם, ועם זאת בכל השעות האלו לא ראיתי שהיא שותה, אוכלת או לוקחת הפסקת שירותים. מטפלת באמת באורך רוח בכל הפונות, אבל היא לבד במרפאה. ומסתבר שעובר מת בבטן זה לא מקרה חירום רפואי. אז שאחכה.

ואז, כשאני כבר אצלה, היא מתנצלת על ההמתנה, ואני באמת לא יכולה לכעוס עליה. אני רותחת על המערכת שחושבת שמרפאת נשים יכולה לתפקד עם רופאה אחת.

אני אומרת לה שהפעם אני רוצה גרידה, כי לא רוצה לעבור שוב דימומים של שבוע וכו'. היא מסתכלת עלי: 'כדורים ניתן לך היום, גרידה במקרה הטוב תהיה עוד שבוע'. עוד שבוע להסתובב עם עובר מת בבטן?

אז נכנעתי ולקחתי כדורים.

את כל התהליך עשיתי בלי לראות רופא, את מכתב השחרור נתנה לי רופאה שלא ראיתי את פניה.

וכל מה שיש לי להגיד זה שהמערכת דפוקה מהיסוד."