עד שמישהו שם לב, זה כנראה כבר היה מאוחר מדי

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 27 לאוגוסט 2017

א', שסיים השנה את לימודי הרפואה בחו"ל, כתב כדי להדגים לנו איך טרגדיות יכולות לקרות בחדרי מיון עמוסים וצפופים, שבהם קל לפספס דברים וקשה לעקוב אחרי כל מטופל:

"לפני מספר שנים עבדתי בתור מאבטח בבית חולים גדול בארץ.

המקרה קרה ביום ראשון כאשר המיון בשיא העומס. היו כל כך הרבה אנשים שפיזית היה קשה לזוז מנקודה לנקודה. היה בחור צעיר בשנות העשרים לחייו על מיטה, מוקף במשפחתו, עם חיוך על הפנים. שמעתי אותו מדבר על זה שהיה בתאונת דרכים, והוא התלונן על כאב בטן. תהיתי לרגע למה הוא נמצא במיון הפנימי ולא הכירורגי אבל המשכתי הלאה כי הייתי מאוד עסוק בלהוציא מלווים החוצה.

הוא היה לפחות שעה במרחק של מטר מול הדלפק של הצוות, והוא לא נראה במצוקה בזמן שראיתי אותו. בשלב הזה שלחו אותי למקום אחר אז אני לא יודע מה קרה.

כשחזרתי ראיתי את המשפחה שלו יוצאת מהמיון במבטים המומים. אין לי ספק שהוא נפטר אך איני יכול לאמת זאת. המיון הכירורגי היה ריק. כנראה שהם פנו לחלק הלא נכון של המיון ועד שמישהו שם לב, זה כנראה כבר היה מאוחר מדי."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s