אלימות נגד צוות רפואי היא תופעה חמורה וראויה לגינוי, חד משמעית. אז איך בכל זאת אנשים שנחשבים ל"נורמטיביים", ללא נטיות אלימות, מגיעים למצב של אובדן עשתונות, בעיקר במוקדי רפואה דחופה? בכתבה הבאה ב"הארץ" מספרת טלי חירותי-סובר על היום שבו כמעט הפכה בעצמה לאחד האנשים האלימים האלה:

"אני אדם נורמטיבי. לא דוגמנית בת 19 עם מחלה נדירה. אין לי חברים עבריינים אותם אפשר לשלוח למשימות מיוחדות, נגיד מכות בבית חולים בטענה שחברה שלי לא זכתה לטיפול הולם. אני אדם נורמטיבי, אבל אפילו אני הייתי קרובה מאוד להרביץ לרופא, וכמעט שיכולתי להזדהות לרגע עם אליה קדוש – רק לרגע אחד. שלא ישתמע אחרת – המעשה של קדוש וחבריה הוא מזעזע, ואין שום דרך להצדיק אותו. אין גם שום דבר שיכול להצדיק הכאה של איש צוות רפואי. אבל מתברר שלא צריך להיות עבריין כדי לכעוס מאוד על מערכת הרפואה הציבורית, זו ששוכחת לפעמים, שהיא מטפלת בבני אדם. שעל אף הלחץ שמופעל עליה, היא נדרשת לאנושיות בסיסית.

הכל התחיל בבדיקה שעברה אמא שלי אצל כירורג בקופת חולים לפני חודשיים, שמיהר לשלוח אותה למיון של בית חולים ציבורי אחד בפריפריה. אחרי חמש שעות הוחלט שתתאשפז. אמא שלי, אישה לא בריאה בת 77, נשלחה למחלקה הכירורגית בצום. למה? ככה. למחרת בבוקר הגיעו הרופאים. הם דיברו ביניהם בשפה שרק הם מבינים. הניסיון להבין למה בדיוק אנחנו מחכים עלה בתוהו. הצום נמשך, והשעות נקפו. איש לא חשב שהוא צריך להסביר מה קורה כאן. אני שואלת עם מי אפשר לדבר. מציעים לי לדבר עם מנהל מחלקת כירורגיה דחופה. הוא עומד במסדרון ומדבר עם מלווה של מטופל. אני קולטת ממנו משפט מפתח: 'מדובר במחלקה בה יש את החיידקים הכי אלימים בבית החולים, לכן לא כדאי להאריך את השהות'. גם אנחנו לא רוצים לשהות במחלקה הזו, אבל אנחנו שוהים.

 

אני פונה אליו, הוא נחמד, רק שאמא שלי היא לא החולה שלו. את צריכה לחפש את ה'רופאים שלה'. אני מחפשת. עוד אדם בחלוק לבן, ועוד אחד בבגדים כחולים. לא ברור מי הרופא 'שלנו'. בינתיים מסבירה האחות שמחכים לתור במכון גסטרו. מתי יגיע התור – אין תשובה. מכון הגסטרו לא עונה, או לא נותן תורים, או השד יודע מה. אנחנו בצום מוחלט. אסור גם לשתות, מקסימום להרטיב טיפה את השפתיים. לא טוב לכם? לבית החולים הציבורי יש רעיון: תחתמו על טופס ויתור אישפוז. אבל אתם אישפזתם אותנו, שנחליט על דעת עצמנו ללכת? בבית החולים הציבורי הזה ישמחו לוותר.

אחרי למעלה מ-24 שעות בצום אני מוצאת את הרופא 'שלנו'. הפתעה: לא צריך צום, אלא שאיש לא טרח לעדכן את האחות "שלנו". הרופא טען שהוא אמר כבר בבוקר שהיא יכולה לאכול. אולי אמר, אבל כנראה לאנשים הלא נכונים. הוא מתעקש שהוא אמר לי. ברור, זה לא הם, זה אני. אני שואלת את האחות: אף אחד לא אמר כלום. אמא שלי, אישה לא בריאה בת 77, מתחילה לאכול. עדיין לא ברור מה עם הבדיקות הבאות. היד שלה מחוברת עדיין לעירוי של נוזלים. שוב אני מסתובבת במחלקה כדי להבין אם זה נדרש. אה. באמת לא צריך יותר, תודה ששאלת.

התחלנו לאכול, אבל נשכחנו. איש לא בא לבדוק או לעדכן. אנחנו, כזכור במחלקה עם החיידקים הכי אלימים בבית החולים, ומי שלא צריך להיות כאן, עדיף שלא יהיה. השעות חולפות בעצלתיים. אני הולכת שוב לברר. לרופא הנכון, הצעיר, זה "שלנו", אין תשובות אבל הוא משתולל. אלוהי המחלקה מטעם עצמו צועק עליי מול חדר מלא רופאים. מעליב. הוא גם מזכיר לי לי שוב שאני יכולה לבחור בברירה הנחשקת: 'אתם יכולים לחתום על טופס ויתור אישפוז! מה את לא מבינה?'

באותו רגע הבנתי שאני, אדם נורמטיבי, רוצה לעשות דבר לא נורמטיבי ולשבור לו  את הכסא הקרוב על הראש. ברגע אחד הבנתי מה עושה חוסר אונים מוחלט מול מערכת מלאה בעצמה, יהירה, מתנשאת, מקטינה, וחסרת סבלנות. הגעת לבית חולים, מפוחד וחסר אונים, יחד עם אדם סובל שאתה אוהב מאוד, ואף אחד לא רואה אותך ממטר.

שלטתי בעצמי. אני אדם נורמטיבי שלא מעיף כסאות, בין היתר כי הוא זוכר היטב שאמא שלו שבויה בידי הרופא הזה. הבנתי שלא נותר לנו אלא להתפלל שמקצועית הם יודעים מה הם עושים. אנחנו עדיין מתפללים."

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 30 לינואר 2018